איזה טינופת
הבלונדינית מקבלת תפקיד איכותי, וליהוק שטני לפרטנר בדמות "המצחין" (לשעבר "המצחיק"), שלא ממש שומר על היגיינה ואפילו טינף עליה בכל העיר. לא קל
גבירותיי ורבותיי, קוראים נכבדים, עושקים וניג'סים יקרים, אני שמחה לבשר: תם ונחתם עידן הוואנבי בחיי. לא רק שאני אוחזת בתפקיד משחקי נאה ביד אחת - אז הנה עכשיו, ביד השנייה, אני אוחזת בתפקיד קטנטן אך מאתגר בדרמה טלוויזיונית חדשה. כן, זה רשמי. מעתה לא רק "אני, סלבריטאית", מעתה אמרו "אני, שחקנית". את הבשורה המשמחת על התפקיד החדש קיבלתי מהעושק שלי אור ליום ראשון. רק שמה שהתחיל כצהלה גדולה הפך, כמו בסרטי המתח הזולים, לאימה אמיתית.
"את לא מאמינה", התרגש העושק בעודו מבשר לי את הבשורה, "סגרתי לך תפקיד הורס, מהמם וסקסי בטירוף. זה הולך להוציא אותך מיליון דולר, בייבי. ב'מסך הזהב' הבא את על הבמה אומרת לי תודה מול האומה. מותק, תעשי טלפון ליוסף ותתפרי מעכשיו שמלה. וזה לא הכל, את יושבת? את לא יודעת מי הולך להיות הפרטנר שלך, כולל - קלטי את זה - סצינת מיטה היסטרית!". "נו, מי מי מי?" נדבקתי בהמוניות שלו. "אוקיי... תקלטי את זה: את ו'המצחיק'!". דממה על הקו. "את קולטת? 'ה-מ-צ-ח-י-ק' ואת - זוג!". דממה. פקה פקה פקה. בלה בלה בלה. זום זום זום. רעשים רעשים ומיגרנה אחת גדולה. "מותק, את איתי? הלו? הלו?! טוב, את מתרגשת. גם אני הייתי בהתרגשות אם הייתי משחק עם 'המצחיק'. אלוהים, יווווווווווווו!!!", נבח באפרכסת העושק הנרגש, "את קולטת??! טוב, די, אני חייב לחזור לעבודה, אני צריך לדבר עם 'החתיך', סגרתי לו תפקיד בפיצ'ר החדש של פוקס, ולא פחות חשוב - אני צריך להוציא הודעה לעיתונות ש'הסלבריטאית' שלי ו'המצחיק' הם אייטם טלוויזיוני. את קולטת?", והוא המשיך: "אולי תהיו זוג גם בחיים? תהיו יונה אליאן וששי קשת, נינט ורן, אגם וסקעת. אה, טוב, אגם וסקעת זה לא ממש דוגמה טובה".
אומנם "המצחיק" מצחיק (וגם על זה אפשר להתווכח), אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח וזה על ריח הגוף שלו. זוועה. שואה. אסון הומניטרי, ובקיצור, אם זה לא היה עצוב - זה היה אולי מצחיק. תוסיפו לזוועה הקורמת עור וגידים את העובדה שבעבר עבדנו על פיילוט טלוויזיוני לא מוצלח שקרס ביחד עם היחסים שלנו, והרי לכם מתכון בטוח לחורבן בית שלישי. הסיבוב הראשון שלנו היה כל כך טראומטי ש"המצחין" (יותר מדויק ומצחיק מ"המצחיק") החליט מאז להכפיש את שמי בעיר בדבקות יתרה ובעקשנות של מתנחל שמסרב להתנתק מביתו.
יומיים אחרי ההתאוששות מההלם נחת בתיבת המייל שלי התסריט המדובר ושם היה כתוב שחור על גבי שחור בעיניים: סצינה 22א: בני הזוג במיטה. מיד הרמתי טלפון לעושק ודרשתי סעיף בחוזה שמציין שהשפתיים שלי לעולם, אבל לעולם, לא יפגשו את השפתיים של השחקן שמולי (אם אפשר בכלל לקרוא לו שחקן). רציתי להוסיף משהו על איסור שהייה באותו חדר איפור, שולחנות נפרדים בארוחת צהריים והסעות נפרדות, אבל העושק הוריד אותי מזה. בעודי מאבדת את העשתונות, הפרופורציות והטעם לחיי, הרגיע העושק וקבע: פסגת שלום. "לא פסגה, לא שלום ולא שולחן משותף בבראסרי! אני לא נפגשת איתו ולא עושה את התפקיד הזה!", ייללתי כמו חיה פצועה. "את לא תוותרי על התפקיד הזה בגלל מאותגר מקלחות שמפיץ עלייך שקרים בעיר!", נבח עליי העושק, "את תהיי מקצועית, תאספי את עצמך, תיפגשי איתו, תעשו סולחה ותעשו אחלה של סצינות מיטה".
24 שעות אחרי ההלם מצאתי את עצמי בבית הקפה השכונתי מתרגלת זוגיות מזויפת עם "המצחין", שנשבע שמעולם לא אמר עליי דבר רע (אבל גם לא אמר עליי דבר טוב), שהוא מאוד מעריך אותי (כמו שאני מעריכה אותו) ושלכבוד הוא לו לשחק לצידי. הקטסטרופה האמיתית התרחשה כשהגענו לסט הצילומים כמה ימים אחרי פסגת השלום. כנראה מהתרגשות יתרה, "המצחין" הזיע כמו סוס והוסיף על עצמו להסוואה חצי ממדף הבשמים שלו. וכך, ב-7:00 בבוקר מצאתי את עצמי במיטה אחת בסצינה רומנטית, דביקה וריחנית במיוחד. "אני רוצה לראות את התשוקה ביניכם. תזכרו שאתם זוג שחי שנה וחוגג בסצינה את יום השנה שלו", אמר הבמאי בהתלהבות. "המצחין" מצידו הביט לעברי וחייך חיוך של "תיכף תראי כמה אהבה זה כואב". הו, כן, וזה כאב. עם מגע של נייר שיוף ורגישות של נכה רגשית הוא חיבק אותי, שלא לומר חנק אותי, צבט אותי, לפת אותי וחילק לי כאפות קטנות "בשם האהבה".
צווחתי כמו כבשה שחוטה, בעוד הבמאי מצווח מהקונטרול: "מצוין, תני לי עוד מהאנחות האלה". אחרי עשרה טייקים של סצינת האהבה, שני כחולים בזרועות שלי, לשון מצחינה שתקועה לי באגרסיביות בפה ומישהו שלא שמע על ההמצאה המופלאה ששמה "מי פה", נגמר הסיוט. דבר אחד בטוח מבחינתי: "המצחיק"/"המצחין", או איך שתרצו לקרוא לו, מבחינתי הוא "השרוף", כי גם אם מחר בבוקר סטיבן ספילברג בכבודו ובעצמו ילהק אותו ואותי לתפקיד ראשי בסיפור האמיתי על התמוטטות גשר המכבייה - אני פורשת מהעניין. גם לי, מסתבר, יש גבולות.
נ.ב.
אלוהים היקר, אם גם אתה כמו כולם קורא את הטור הזה, אנא ממך, אל תעמיד אותי יותר במבחנים מהסוג הזה. בתודה, אני, סלבריטאית.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
לטור הקודם של הסלבריטאית
