תודה ששנאתם אותי
הבלונדינית מוזמנת לפגישת מחזור ונזכרת ברגע המחולל שגרם לה לרצות להיות הכי טובה. "את מכוערת"? לא בבית ספרה
מאחורי כל גבר מצליח עומדת אשה עוד יותר מצליחה, מאחורי כל אשה מצליחה עומדת אשה שלא מפרגנת לה ומאחורי כל כוכב מסתתר ילד דחוי. תשאלו את ארז טל שצמח מהילד הכי חנון בכיתה ל"גאון טלוויזיה" גורף מיליונים. אז מי עומד מאחוריי? בעיקר כיתה שלמה של 38 תלמידים, שאי שם בין כיתה ה' לכיתה ו' החליטו להחרים אותי בגלל שהייתי "משקפופרית" ובטיול השנתי של כיתה ז' החליטו לקשור אותי למיטה ולגזור לי את השיער. שום דבר מזיק, רק חוש הומור של ילדים רעים.
כן, פעם, הרבה לפני שריצדתי לכם על מסך הטלוויזיה, והרבה לפני שהקימו לי מועדון מעריצים והקמתי לעצמי מודעות עצמית, הייתי ילדה דחויה, שמנמנה, עם משקפי לובה, חוסר מודעות עצמית וטעם אופנתי מזעזע (גם העובדה שגדלתי בשנות ה-80, עשור של אסון אופנתי, לא סייעו למעמדי החברתי).
התכונה היחידה שאיכשהו סייעה לי לשרוד את שנות בית הספר האכזריות היתה היכולת שלי להצחיק את כולם, בעיקר על חשבוני. כליצנית הכיתה תמיד הקרבתי את עצמי על מזבח הנונסנס. למורה אחת שמתי נעצים על הכיסא, למורה אחרת שפכתי אבקת גירים לתיק ונגד מורה אחר ארגנתי שביתה ונענשתי על כך. עם השנים ביססתי לעצמי מעמד טוב באמצע, למרות שתמיד הייתי רחוקה מלהיות מלכת הכיתה, סגנית ראשונה, סגנית שנייה או אפילו חביבת הקהל. בעיקר פיתחתי את יכולת העמדת הפנים שהכל בסדר, סוג של חסינות נפשית למתקדמים, כמו גם את הרצון להוכיח לכולם שבסוף ייצא ממני משהו. ובקיצור, ככה צמח הרצון לנקמה.
את הרגע המחולל בחיי שבו החלטתי לצאת לנקמה אני זוכרת כאילו זה היה היום. כיתה ח'. נפגשנו בקיוסק שליד בית הספר בדרך למסיבה של דודו, מלך הכיתה. דיברתי עם שי, הסגן של דודו, ואמרתי לו, "כשאני אהיה גדולה, אני רוצה להיות שחקנית קולנוע כמו מישל פייפר" (אז היא היתה ה-כוכבת). שי עצר, בחן אותי ובלי להניד עפעף אמר לי: "אבל את לא יכולה להיות שחקנית. את מכוערת!". ככה, בפשטות. בלי להתנצל, בלי להתנסח בזהירות ובלי לגמגם - "מכוערת". אז ידעתי, אני אהיה שחקנית! אני עוד אראה לשי, לדודו, למאיה, למירי, לשלומי, לברוך ולשאר המנוזלים מי הילדה הכי מוצלחת בכיתה.
מאז חלפו כמה שנים טובות, עזבתי את עיר מגוריי, ניתקתי קשרים עם העבר וכבשתי יעדים אסטרטגיים בעיר הגדולה: הפכתי לשחקנית ולסלבריטאית ובדרך גם נפטרתי מהמשקפיים. נקמתי את נקמתי. ככה בכל אופן חשבתי, עד שהגיעה הביתה מעטפה לבנה עם סמל בית הספר, ובישרה: "מחזור י"ז - מתאחדים". הו, כן. אז הבנתי שנקמה היא לא נקמה עד שאת לא רואה בלבן של העיניים שלך את העבר תקוע עמוק במיץ של עצמו.
השאלה הגדולה שהתעוררה אצלי ברגע הראשון היתה עם מי אלך כדי להדגים אושר זוגי מפוברק במפגש עם העבר הפרובינציאלי שלי. שקלתי להתקשר ל"סטרילי" או ל"שרירי", אבל ויתרתי על הרעיון לתת להם פתח לקאמבק. רציתי לשריין את הנובר, גיי המחמד של "הפמיליה", שעונה על הקריטריונים של חתיך, נאה ובעל חוש הומור, אבל בשל התכונות הנשיות המתפרצות שלו החלטתי לוותר. גם "הזמר" נפסל על הסף בשל היותו מוכר ממני ובגלל החשש שיגנוב ממני פוקוס. בסוף, אחרי התייעצות עם "הרקדנית לשעבר", החלטתי להצטייד באחיה המסוקס. מגובה בהופעה הורסת מעשה גלית לוי (לא שאני מתה על הדברים שלה בשוטף, אבל ניסיתי לקלוע לטעם ההמון), חתיך הורס שלמד בעל פה טקסטים במיוחד לערב האיחוד ("אנחנו כבר שנה וחצי ביחד", "חתונה? כן. בקרוב") וחיוך של מיליון דולר, התכוננתי לערב חיסול החשבונות הסופי.
באיחור מתבקש של שעה ורבע חדרתי למתחם בית ספר בדיוק ברגע שבו המנהל (מתברר שהוא חי) נשא נאום עמוס זיכרונות לגוש הבשר שניצב מולו. דממה השתררה. המנהל הביט לעברי ואחריו הסתובב לעברי בליל ראשים. תוך שנייה צפו בי התחושות, הרגשות והזיכרונות הרעים. שוב הרגשתי כמו הילדה הדחויה מפעם. עמדתי עם "בן הזוג" שלי משועממת וזללתי זיתים. אף אחד לא ניגש אליי במשך דקות ארוכות. בסוף ניגשה אליי מירי, המלכה של הכיתה שהפכה להר אדם מגובה בתינוקת, ואמרה: "אז מה, הפכת להיות סלבריטי, אה?". איך שניתן האות ממלכת הכיתה בדימוס, החלו לנהור לעברי תלמידי הכיתה, להצטלם, לבקש חתימה לילדים שכבר גדלו או סתם לספר לי איך הם משוויצים שלמדנו יחד באותה הכיתה. את דודו, מלך הכיתה, חיפשתי כל הערב אבל הוא לא הגיע. מירי סיפרה לי שהוא פתח מספרה ובגלל שיש לו קשיים כלכליים הוא עובד מסביב לשעון. את שי, הסגן של דודו, זיהיתי מרחוק עם גמדה רוטנת, שהיא כנראה העונש שלו על היהירות שלו כילד. רציתי לגשת אליו עם עקבי הסיכה המוזהבים שלי, לומר לו שלום מתנשא, להזכיר לו את מה שאמר לי פעם בדרך למסיבה. אבל החלטתי לוותר. האיש נראה לי סובל מספיק. רגשות הנקמה המבעבעים שלי התאיידו כמו הרייטינג של "פיק אפ", ורגע לפני שיצאתי מחצר בית הספר הסתכלתי על האנשים שהשארתי מאחור ואמרתי להם בלב תודה. תודה ששנאתם אותי כל כך. בזכותכם אני פה.
נ.ב
בהזדמנות זאת אני רוצה לומר תודה רבה לעושקת שסירבה לייצג אותי ולעושקת השנייה שכינתה אותי פעם "לא יפה ולא מכוערת. בקיצור, כלום". גם בזכותכן הצלחתי.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
לטור הקודם של הסלבריטאית
