מאיפה את מוכרת לי?
אני סלבריטאית, משמע אני מפורסמת, משמע אני סנובית, אלא אם אוכיח אחרת
כמו בכל שנה אני מנצלת את ערב ראש השנה כדי לסדר לי את הראש ולסכם את השנה שחלפה. השנה הזאת היתה שונה במיוחד. בשנה הזאת חיי השתנו מן הקצה אל הקצה. הפכתי מעוד וואנאבי למישהי עם קריירה אמיתית (בכל אופן, נכון לימים אלו).
כשהייתי קטנה וחלמתי על היום שבו אהיה מפורסמת, פנטזתי על תמונות שלי בעיתון, פוסטרים ב"מעריב לנוער" ומבט טורדניים ברחוב, אבל מעולם לא העליתי בדעתי שביום שבו אפרוץ את מחסום האנונימיות אצטרך ללמוד לחיות את חיי מחדש. לא העליתי בדעתי שמעבר למחמאות, לביקורות, להטבות, לתגובות ברחוב ולהתבגרות הנפשית - כל התפיסה של האנשים סביבי תשתנה גם היא. פתאום כל צעד שלי או בחירת מילים מקרית בשיחה עם אנשים מקבלים פרשנות אחרת. לא הגעתי למסיבת יום הולדת של חברים? אומרים שתפסתי תחת (למרות שבעצם גססתי במיטה מדלקת ריאות). השתתפתי בפרויקט שנכשל? פגעתי ב"מיתוג" שלי (כן, אני פאקינג במבה). מיום ליום גיליתי שזה חמים לאגו שמזהים אותי ברחוב, אבל מצד שני גיליתי שכל אדם חדש שהכרתי התייחס אליי בהתאם לשק המידע שהצטבר לו בראש.
בסוף השבוע האחרון הלכתי להפגין נוכחות במסיבת יום הולדת של חבר קרוב. מכיוון שאת החודשים האחרונים ביליתי בין חדרים מדיקט וריהוט מאיקאה (להלן: תפאורת אולפן) כמעט ולא זכיתי לפגוש באנשים חדשים. ובמילים אחרות, לא יצא להיתקל פנים אל מול פנים בדעות הקדומות עליי. במסיבה - המציאות היכתה בי.
הראשונים שבהם נתקלתי היו "המוקסמים". בחורה ושני בחורים שבקיאים לפרטי פרטים ברזומה שלי בערך מאז הצגת הסיום שלי בתיכון. חמש דקות אחרי שיצאו מההלם ניסיתי לפתח איתם שיחת חולין על מזג האוויר, הניצחון של יהודה סעדו, הדיסק החדש של שירי מימון וההתנתקות. כל משפט מפוהק שהוצאתי מהפה זכה לגל צחוק מתגלגל, לתשואות, למחיאות כפיים, למבטים בוהים ולחיוכים חושפי שיניים כאילו הייתי מינימום עדי אשכנזי אצל יאיר לפיד. וזה לא שאני לא מופע סטנד-אפ מהלך. כלומר, אני כן. אבל לא עד כדי כך. "נראה לי שאעבור לעמדת השתייה", סיכמתי את השיחה החד צדדית עם פעורי הפה, "מישהי כאן צריכה דלק להמשך הערב". "ג-ד-ו-ל!!! חחחחחח. את ענקית!!! גדול. דלק להמשך הערב. איזה קורעת את", געה הבחור מצחוק. "את כישרון על", הוסיפה הבחורה. השלישי לקה בהלם. חייכתי יפה ואמרתי שלום (השלושה: "היא אמרה 'שלום'. איזה קטעים איתה. גדולה. מוכשרת").
בבר המאולתר פגשתי את "הממורמר", רווק תל אביבי שרמת האלכוהול בדם שלו הגיעה לרמות של סכנת חיים וגרמה לו לפצוח בנאום ייאוש על חייו כרווק. חצי שעה של מונולוג פסימי במיוחד מצידו, והמשכתי שתויה יותר לתחנה הבאה. בדרך פגשתי את "המקשר" שהביא אותי למסיבה ושמח לבשר לי ש"הממורמר" הרבה פחות ממורמר מהחיים. בזכותי. "הוא אמר שאת מקסימה ושאת הרבה יותר נחמדה ממה שהוא חשב", ציין "המקשר" מה שמיד העלה בפניי את התובנה העצובה שמעתה ועד עולם (או לחלופין עד ששמי כבר לא יעניין אף אחד) נגזר עליי להיות בחזקת חשודה בפשע הסנוביזם. אני סלבריטאית, משמע אני מפורסמת, משמע אני סנובית, אלא אם אוכיח אחרת. אחרי יותר מדי כוסות אלכוהול הרגשתי ידידותית למשתמש, בעיקר כשגיליתי שמרבית האנשים הבינו שלמרות הכל אני נחמדה. רגע לפני ההתפזרות ובאיחור ניכר, חדרה למתחם "המיתממת".
אחת מהיכולות העל אנושיות שפיתחתי בחודשים האחרונים היא היכולת לגלות מבטי אדם שמזהים אותי, מתלהבים ומיד מנסים להסוות זאת על ידי ארשת פנים פלגמטית ודיפלומטית, שלא תחשוף את התלהבותם הילדותית. אתם יודעים, הפאסון. "המיתממת" שכל הסימנים המוקדמים העידו על זיהוי מקדים מצידה התקרבה אליי ואמרה בנונשלנט: "את מוכרת לי מאיפשהו". חייכתי. "אני מכירה אותך. מאיפה?", המשיכה השחקנית בפוטנציה להעמיד פנים. "מהעיר", השבתי. "לא, לא, לא. אני מכירה אותך!" התעקשה הבחורה. "המממ... אז אולי נפגשנו בחדר כושר, דרך חברים או צבא", עניתי. "אני אומרת לך שאני מכירה אותך!", התחילה "המיתממת" להפוך ל"אגרסיבית".
"תגידי לה מאיפה היא מכירה אותך", אמר בהתלהבות "המקשר". "אני לא יודעת מאיפה היא מכירה אותי", סימנתי לו בעיניים שישתוק. "את יודעת מה? את לא צריכה לתפוס עליי תחת. אם לא בא לך להגיד לי מאיפה אני מכירה אותך, אז אל תגידי לי, אוקי? איכס, אני שונאת שחקנים". אופס, פליטת פה. מעניין מה היה אומר על זה פרויד? "למה לא אמרת לה שאת מהטלוויזיה?", שאל "המקשר". כי היא יודעת את זה טוב מאוד, התעצבנתי. חוץ מזה, מה אני אמורה להגיד לה? שאני שחקנית? שהיא קראה עליי ברכילות? הייתי אמורה לשלוף קורות חיים? ואולי היא בכלל מכירה אותי מהסופרמרקט ולא מהטלוויזיה?.
המסיבה הסתיימה. כרגיל הוספתי למניין האנשים החדשים שמכירים אותי עוד ארבעה אנשים שחושבים שאני הרבה יותר נחמדה בחיים מאשר על המסך, ואחת שחושבת שאני סנובית, פלצנית ושחקנית גרועה.
כמו בכל שנה אני מנצלת את ערב ראש השנה כדי לסדר לי את הראש ולסכם את השנה שחלפה. השנה הזאת היתה שונה במיוחד. בשנה הזאת חיי השתנו מן הקצה אל הקצה. הפכתי מעוד וואנאבי למישהי עם קריירה אמיתית (בכל אופן, נכון לימים אלו). כל שנה אני מחפשת יעדים חדשים לכיבוש ומביעה בלב כמה משאלות להגשמה. השנה החלטתי ללכת על משאלה אחת צנועה. אני מאחלת לעצמי למצוא לי את הפרטנר הנכון לחיים. פרטנר שיראה בי את האדם שמאחורי מדורי הרכילות, הראיונות והתדמית. אחד כזה שירצה אותי בגלל מי שאני ולא בגלל מה שאני. שנה טובה.
נ.ב
וזה לא שהייתי מתנגדת לאיזה תפקידון קטן בהבימה.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
