להיות או לא להיות
פתאום כו-לם רוצים לעשות תיאטרון. האתגר... שהבלונדה תישאר מאחור?
הדבר הכי חם לאחרונה בקרב השחקנים שאני מכירה הוא לעמוד על בימת העץ המרקיבה של הבימה. למרות שלפרסומת החדשה של הסופרפארם יש יותר רייטינג מל"המלט", ולמרות שמאה הצגות של "סבא טוביה" או כל חלטורת ילדים אחרת בחסות דץ ודצה תסדר את חשבון הבנק שלהם יותר מעבודה בתיאטרון הרפרטוארי, כולם רוצים תיאטרון. בואו ונשים את הקלפים על השולחן. זה לא שכולם באמת רוצים לנסוע כל לילה לצפון או לדרום, לחזור על אותם טקסטים יום אחרי יום ובסוף לקבל על זה 400 שקל ברוטו, כולם בסך הכל רוצים לקבל תו תקן של איכות. כי עם כל הכבוד, ויש כבוד, להשפריץ טקסטים בטלנובלה התורנית לא ממש נחשב לאתגר בקרב האליטה התרבותית של ישראל.
במסגרת הניסיון הנואש שלי להתברג באחד מהתיאטראות (אפילו שקלתי לאמץ לעצמי מבטא רוסי כדי לשחק עץ ג' ב"גשר") מצאתי את עצמי מחזרת אחרי לא מעט במאי תיאטרון. פעם אחת אפילו העזתי לגשת באמצע מינגלינג תרבותי ל"נפוח", במאי ותיק, וביקשתי ממנו אודישן לתיאטרון שבו הוא עובד. ב"פמיליה" אמרו לי שאני אמיצה, אבל אני הסתכלתי על זה בצורה הרבה יותר בסיסית. אני שחקנית, משמע התפקיד שלי הוא לעשות אודישנים כל החיים, והוא במאי, משמע התפקיד שלו הוא לעשות אודישנים ולהגיד "דונט קול אס - ווי קול יו". אחרי הטרדה קצרה מצידי, הוא אמר לי "תתקשרי", אני התקשרתי ומאז כמובן, לא שמעתי ממנו יותר.
לפני שבועיים סיפרה לי "האיכותית", שמופיעה על בימת אחד התיאטרונים היותר נחשבים, שבימים אלה בונים שם את דור העתיד באמצעות כיתת אמן עם במאי תיאטרון מוערך. "האיכותית" עוד לא הספיקה להגיד "להיות או לא להיות" וישר שלפתי לה מהתיק קורות חיים כדי שהיא תעביר אותם הלאה. יומיים אחרי זה הגיעה ההזמנה להיבחן בכיתת האמן עם הנחיה אחת: להכין מונולוג של חמש דקות.
ביום המיוחל עטיתי על עצמי שמלה שחורה ומחמיאה, חיממתי את קולי עם כל מיני תרגילי לו-לי-לו ושכנעתי את עצמי באמצעות פסיכולוגיה בגרוש שיונה אליאן צריכה להתחיל לחשוש לעתידה. חצי שעה לפני הזמן הגיעו שלל "השחקנים" ואני אל חדר החזרות של התיאטרון כדי לעשות תרגילי מתיחה, תרגילי חימום קולי, "להרגיש את החלל" ובמילים אחרות: להתפלצן על האחרים. זה מדהים איך סביבה של תחרות יכולה לשלוף מקבוצת אנשים, שביומיום יכולים להיות נסבלים-עד-נחמדים, שלל תכונות אגוצנטריות, ובעיקר המון חוסר ביטחון עצמי מוסווה בסוג של אובר ביטחון עצמי.
"השיקית", שהתלבשה במיטב אופנת שנות ה-70 שמצאה באיזו חנות שמאטע יד שנייה, חיממה את גרונה על ידי תרגילים וצליליים גרוניים שנשמעו יותר כמו העלאת גירה; "הגמדה" מתחה את גופה הננסי בתרגילי יוגה מגוחכים; "המופנמת" ישבה בפינת החדר ועישנה כמו קטר; וכל השאר התהדרו בתחפושות, בשמלות, באיפור כבד ובעיקר דאגו ליצור במקום אווירה אותנטית ופלצנית של בית ספר למשחק. בקיצור, גועל נפש.
חמש דקות אחרי שכולם התיישבו במקומם, לא לפני שרבו על מי יהיה ראשון, נכנס "הנוירוטי", אחד מבכירי הבמאים במחוזותינו, שהתגלה למרבה ההפתעה כחסר כריזמה בעליל. הסבר קצר של "הנוירוטי" לרצפה (הוא פשוט לא מסוגל היה להסתכל לנו בעיניים) ותחרות "שחקן נולד" יצאה לדרך. ראשונה היתה ה"הזויה". "הכנתי קטע מקורי משלי", אמרה תוך כדי שהיא מסירה את הבגדים שלה ונותרה לבושה בחזייה, תחתונים והחזיקה מברשת שיער בידה. "יש לך שיער מכוער! את נראית כמו קופה! אפילו אסתי המכוערת יותר יפה ממך! תראי איך את נראית! מי ירצה אותך? מי? מי? מיייייייי?", היא מלמלה לעצמה טקסט הזוי במיוחד. ואני רק קיוויתי שפסטיבל עכו ליצירות מקוריות ייפסק, אבל אז הגיעה "הלוליינית" והכינה קטע ריקוד על קביים קרקסיים. הקטסטרופה רק הלכה והחמירה כש"השמן" עשה מונולוג על אנורקס (מין קטע של הפוך על הפוך) ו"הרוסייה" עשתה קטע קומי ברוסית. אחרי המונולוג בעירום של "הבחור עם הקטן" החלטתי שאני פורשת. אני אומנם רוצה להיות בתיאטרון, אבל כדי לפגוש מקרים גבוליים אני יכולה לסור לביקור באברבנאל ולא צריכה לאשפז את עצמי מבחירה.
בסוף נשארתי אחרי הכל, הכנתי קטע (מתוך מחזה של חנוך לוין, אם אתם מתעקשים) ובכל זאת, לא בכל יום יש לי בקהל במאי נחשב.
אחרי 14 קטעים (כן, ספרתי כל אחד ואחד), שהוציאו ממני כל שריד של התלהבות בסיסית שהיתה בי בתחילת הבוקר, הגיע תורי. בלי להתרגש, בלי להתלהב וממש בלי ציפיות עליתי לבמה המאולתרת. כנראה שהקוליות הזמנית שנחתה עליי עשתה את זה ובסיום זכיתי לתשואות רמות משלל האגואים שבחדר. אפילו "הנוירוטי" היה נראה פתאום הרבה יותר נינוח.
כשהסתיים מצעד הקטעים התחיל סבב ההערות והביקורת, שמטרתו היחידה היא להוכיח כמה ששחקנים לא יודעים לקבל ביקורת. "אבל אתה לא הבנת למה התכוונתי", "אני התחברתי לעצמי. אולי את לא התחברת אליי", "דווקא הרגשתי בסוף שאני הופך להמלט" - היו רק חלק מההסברים הקלושים שסיפקו הנוכחים להערותיו של "הנוירוטי". קיבלנו רבע שעה להפסקת ניקוטין, ואז חזר הבמאי לחדר כדי להודיע על עשרה מאושרים שימשיכו לסיבוב הבא. אני בפנים וגם "הבחור עם הקטן", "הרוסייה" ו"הלוליינית".
אני לא יודעת אם לגילה אלמגור יש מה לחשוש, אבל אני יודעת שפתאום אני מאוד שמחה שיש לי מחר צילומים לסדרה. כן, אפילו אם היא לא שייכת לז'אנר איכותי במיוחד. פתאום "הדיווה", "המסריח", "המתלהבת" ו"החבר של הכוכבת" נראים לי הרבה יותר אטרקטיביים מבעבר. אני אפילו מתגעגעת אליהם.
נ.ב
אני צריכה לזכור להפעיל את כישורי המשחק שלי גם בשולחן החג המשפחתי. בשנה הבאה אני מבטיחה לחייך ולהחמיא לאוכל של דודה שלי (ולתת אותו לכלב שלה).
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
