היכונו לביאת האורתו-פאשיזם

זמן קצר לאחר שהסתיימה הנסיגה מרצועת עזה, שקטה הארץ ונדם קולם של מתנגדי ההתנתקות. כלא היו הם נעלמו ממסכי הטלוויזיה, נדחקו אל שולי החדשות, לעמודים האחרונים בעיתונים. דבריהם וזעקתם הוחלפו בחדשות אקטואליות וטריות יותר. אט-אט נעלמו גם ראשי מועצת יש"ע ומפוני גוש קטיף והקרוואנים שלהם ממרכז תשומת הלב. בכלל, נדמה כי אין כעת בסדר היום הציבורי הישראלי מקום למתרחש "שם", מאחורי הפרגוד המסתיר את עולמם של הדתיים והמתנחלים, שנותרו אחרי ההתנתקות עם הררים של סימני שאלה, של דילמות, של חששות וקשיים אידאולוגיים.

האמנם שקט שם? והאם מסמל השקט הזה שציבור המתנחלים הפנים את מעשה ההתנתקות וקיבל אותו? לדעת מומחים, המתנחלים שקועים כעת, הרחק מעיני המצלמות, בתהליך פנימי שהעוקבים אחריו מגדירים כמרתק מחד, אך מפחיד מאוד מאידך. אחד העוקבים הללו הוא ח"כ רוני בריזון משינוי, האמון על נושאי דת ומדינה במפלגה. בריזון, דתי בעברו, החליט להעמיק את המעקב אחר המתרחש בציבור הדתי-לאומי לאחר ההתנתקות. מסקנותיו קשות, קשות מאוד. בשיחה עם ynet, בגילוי דעת ראשון ובוטה מאוד, הוא מכנה את המתנחלים "אורתו-פשיסטים" ומזהיר: הם ינסו להשתלט על המדינה.

"אני לא אופטימי מהשקט שכאילו יש פה אחרי ההתנתקות", פותח בריזון במעין מונולוג-ניתוח מנומק, המבוסס על שנים של מעקב אחר הציבור הדתי-לאומי. "האמת היא שאני מודאג בצורה קיצונית, כי זהו שקט מדומה. לנו מאוד נוח להסתכל על פני השטח ולראות שהכל שקט, אבל אין לנו מושג אלו כוחות רוחשים מתחת לפני השטח. אני פסימי מפני שכשמגזר גוזר על עצמו מחויבות אמיתית ועמוקה, והוא יודע לחנך ולאתגר את בני הנוער שלו, אז בסופו של דבר אתה מקבל פעילות שנדחפת קדימה ומתרחבת. אני רואה את זה קורה, וזה מדאיג אותי.

"אני מאוד מודאג מהאנרגיות האדירות ששוחררו בהתנתקות. האנרגיות האלה, יחד עם האידיאולוגיה הציונית-לאומנית-דתית שלהם, מהוות פוטנציאל לסכנה ממשית לעתידה של ישראל כמדינה דמוקרטית וליברלית. אם יש מישהו שבאמת רוצה להביא עלינו עכשיו מדינת הלכה פונדמנטליסטית, אלה אינם החרדים, אלא הדתיים-לאומניים. החרדים מבקשים לעצמם עטין בלבד. הלאומנות הדתית, מה שאני מכנה הלאומנות האורתו-פשיסטית, מבקשת לעצמה את כל הפרה.

"אני מכיר מדינות הלכה, ויש בהן מקומות ספציפיים שהם מקודשים. אבל אני לא מכיר השקפת עולם שלא רק שהיא פשיסטית בכך שהיא שמה את המדינה כערך רוחני עליון ועצמי, אלא שהיא גם נותנת לה קדושה טראנסצדנטלית ומחברת את המדינה לאלוהים. זה קורה רק פה, בישראל. ההגדרה המתאימה ביותר לאידאולוגיה שיש פה היא אורתו-פשיזם. זהו צירוף של אורתודוקסיה, יחד עם תפיסה שרואה במדינה ישות נפרדת ומיוחדת. אצלנו שני הדברים האלה הולכים יחד, ואנחנו מקבלים משהו יוצא דופן בקיצוניותו. זה יוצר מודל דתי קיצוני שלא מוכן בכלל לקבל את האפשרות שמדינה כזו לא תתנהג על פי תורת ישראל. לכן, בעקבות המשבר של הציבור הזה, שנולד אחרי ההתנתקות, אנחנו עלולים להיות בדרך לשם. כרגע אפשר לראות בציבור הזה איך הכוחות מתגודדים ומתחילים להתארגן לקראת היציאה למאבק".

להשתלט על מה שאפשר

לא, אין פה טעות. בריזון אכן מזהיר מפני השתלטות של אידאולוגיה פשיסטית טהורה על הציבור הדתי-לאומי, ומבהיר כי הוא רואה את הציבור הזה צועד בדרך לשם בגלל המשבר בו הוא מצוי לאחר הנסיגה מעזה, ובניסיון לשנות סדרי עולם במדינה. "כשאני אומר אורתו-פשיזם, אני לא מתכוון לכינוי גנאי", הוא מסביר. "זהו תיאור של המודל האידאולוגי שנוצר בחוגי המתנחלים הדתיים. הם רוצים מדינה בחסד האלוהים, 'מדינתנו מדינת ישראל, יסוד כיסא אלוהים בעולם', כמו שכתב הרב קוק, האידאולוג הראשי של הציונות הלאומנית-דתית. צריך להבין: הציבור הזה רואה במדינה משהו חשוב כי הוא כס מושבו של אלוהים. זה הרי הרבה יותר קיצוני מאשר האידאולוגיה הפשיסטית. הפשיסטים רואים במדינה ישות נפרדת חשובה יותר מן האזרחים המרכיבים אותה, אך אין שם עירוב של אלוהים. אצלנו יש.

"ממה שאני רואה ומבין בתקופה האחרונה, האנרגיות שהשתחררו עם ההתנתקות יופנו לניסיונות להשתלט על כל מגזר אפשרי, בכל תחום אפשרי במדינה ובמערכות הפוליטיות, מהצבא ועד בית המשפט העליון, מהכנסת ועד למשרדי הממשלה. התפישה הבסיסית שלהם כעת היא שמי שנכשל בהתנחלות על הקרקע, נכשל בכך מפני שהוא לא דאג קודם להתנחל בלבבות. כלומר, האנרגיות שנוצרו ינוצלו כדי לנסות ולהפוך בסופו של דבר את המדינה ממדינה דמוקרטית-פלורליסטית למדינת הלכה פונדמנטליסטית, מקום שבו אלוהים לא יצטרך להתבייש שהכיסא שלו נוגע באדמה. היום הרי המדינה פגומה מבחינתם: עם ישראל יש, ארץ ישראל יש, אבל תורת ישראל אין. וכדי לשנות את המצב, הם ישתמשו בתחילה בדרכים דמוקרטיות".

כיצד הדבר יתבצע? איך הם "יכבשו" את מוסדות המדינה? "אני רוצה להיות הגון ולומר שאין לי מושג", אומר ח"כ בריזון. "בשלב זה הם מדברים על השתלטות בדרכי נועם. הם מדברים על שימוש באמצעים של מדינה דמוקרטית, כדי להפוך אותנו לשלטון הלכתי. אבל אין לי ספק שהם ינסו ללכת לתחום החינוך, למשל. יש עשרות עמותות שעוסקות בהקניית המסורת, ומיני הגדרות אחרות שאינן אומרות במפורש חזרה בתשובה. בשנתיים האחרונות, מאז שהחלו לדבר על ההתנתקות, הייתה עליה רצינית בהקמה של גופים כאלה.

"עד להתנתקות, הסכנה שזה יקרה הייתה קיימת, אך היא הייתה רדומה. התפישה בציבור הדתי-לאומני היתה שבעצם החילונים הם מעין חמורו של משיח: הם נושאים את המשיח, אך הולכים בכיוון הנכון. פתאום החמור הזה התמרד, החזיר שטחים. הם קוראים לזה בגידת הציונות-החילונית. מבחינתם, צריך להחזיר את החמור הציוני למסלול, להביא לגאולה של ימי משיח.

"כעת יש אינספור מכתבים, מאמרים, כינוסים ופגישות בציבור הדתי-לאומי, שבהם כל הנושאים האלה נידונים. האדם החילוני הממוצע לא נחשף לדברים האלה, כי הוא לא קורא, למשל, את המכתבים שכותב נכדו של הרב שפירא, הרב סילבצקי, במסגרת הוויכוח הפנימי עם הרב ליכטנשטיין מ'מימד' המתונה. הרב קוק כתב את 'אורות' לפני קום המדינה. במרכז הרב ובישיבות ההסדר מלמדים את תורתו מאז ועד היום, אך עד עכשיו זה היה רק שם. יש הבדל גדול מאוד בין מה שנלמד בצורה סמי-אקדמית בישיבות, ובין מה שיוצא החוצה בגלוי. היום רבנים קוראים לסרב פקודה ולא לשרת את הממשלה. את השד הזה, אחרי שהוא יוצא מהבקבוק, אי אפשר כבר להחזיר".

בסוף דבריו הקשים, מבקש בריזון בכל זאת להרגיע מעט את החששות. כן, הוא אומר, הם בדרך למקום מסוכן, אבל יכול להיות שכל זה ידעך עוד חצי שנה או שנה. "יכול להיות שאנחנו נישאים על גלי הכעס וההלם של המתנחלים, ושאחר-כך כל הדברים האלה ייעלמו, כי לא יהיו מספיק אנרגיות. אבל יכול להיות שאני מפחית מחומרת המצב שאני מזהה בתקופה האחרונה, וזה ישטוף אותנו בגלים אדירים. אני לא מלבה פה אש, אני פשוט עוקב אחרי הליכים היסטוריים. מה שקורה עכשיו בציבור הדתי-לאומני, הרחק מעיני הציבור, לא היה לפני שנה. אז הם לא העלו על דעתם שתהיה נסיגה, שמישהו ינטוש יישובים. לכן, אני לא מזלזל בשום פנים ואופן בשבר ובהלם האדירים שחטף המחנה הזה, ואדם חילוני בכלל לא מסוגל להבין את המפולת ואת השבר האידאולוגי. ושבר כזה יכול להוביל לדברים מאוד מסוכנים".