קול מן העבר
הבלונדינית נאנסת להגיע ליום הולדת של מישהי שלמדה איתה במשך חמש דקות בעבר הרחוק וחוזרת עמוסת תובנות על השלולית שבה היא חיה
אחד מלילות השבוע, כששוב לא הצלחתי להירדם בגלל ניסיונות לחשב מהם סיכויי להתברג לרשימת המועמדים הסופיים של "מסך הזהב", החלטתי להיכנס לאינטרנט וללקט מידע על הפקות טלוויזיה שקורמות עור וגידים בימים אלה. אחרי שעה ארוכה של ליקוט כל המידע הנחוץ לי )"'Yבעשר' מחפשים כתבי שטח", "מלהקים סדרה חדשה עם נאור ציון לערוץ 10" ו"מחפשים קומיקאים לתוכנית מערכונים עם ספי ריבלין בערוץ 1"), התפניתי לשלוח מיילים חנפניים לכמה מלהקות, במאים ולעושקת שלי. בין תכתובת מיילים אחת עם "הרכלן" וקריאת עדכון מהרו"ח שלי על כך שאני חייבת למדינה כמה אלפי שקלים, נחתה אצלי הודעה חדשה שהגיעה דרך האתר לאיחודים מרגשים, "חבר'ה".
"היי מותק, מה שלומך?, זאת "הפתטית" (כמובן שהיא לא מודעת לכך שהיא פתטית). זוכרת אותי? למדנו יחד משחק מול מצלמה אצל רות דייכס. בסוף השבוע הקרוב אני חוגגת יום הולדת 30 ב"לימה לימה" ואשמח אם תבואי. את מוזמנת יחד עם מתנה. חה חה חה. נשיקות".
זאת לא הפעם הראשונה שאני מוזמנת לאירועים חברתיים על תקן תכשיט מפס הייצור של ה.שטרן, אבל הפעם זה היה ממש הזוי, שלא לומר, מביך. לא שמעתי מהבחורה חמש שנים ובפעם האחרונה שפגשתי אותה ברחוב היא סיפרה לי שהיא נטשה את עולם השואוביזנס (שאליו מעולם לא נכנסה) והחליטה לעשות הסבה ללימודי רפלקסולוגיה.
"איזו הפתעה נעימה", זייפתי התלהבות במייל ששלחתי לה בתגובה, "אם לא אהיה בצילומים, אשמח להגיע". שתי דקות אחרי הריפליי שלי נחתה אצלי תשובה מ"הפתטית" שארבה לי בצד השני של הרשת. "צילומים ב-24:00 ביום שישי? את חייבת לבוא!". נפלתי ברשת. "אבוא, אבוא. ברור שאבוא. לא שמתי לב שזה בשישי בלילה". החלטתי להקריב זמן פנוי, להגיח למסיבה ולנצל את ההזדמנות הלא מנומסת לטפוח לעצמי על האגו, שהנה אני כבשתי את העיר וגו' והיא, נו מה לעשות, לא. כדי להפיג את השעמום האפשרי שריינתי מבעוד מועד את "הרכלן" ו"הרקדנית", נציגי "הפמיליה", והבטחתי להם שאחרי הדרינק חינם שהובטח לנו, נתפוגג מהמקום כלא היינו לטובת דרינק במקום אחר. כשהגענו גילינו אירוע עמוס בדוגמגישה האנורקטית על תקן קישוט סלבי ועוד 30 וואנה-ביז, שסיימו בית ספר למשחק לפני עשור וכיום עסוקים בלטפח פוזה כאילו הם מינימום ליאור אשכנזי, למרות ששיא הקריירה שלהם זה "טיף טופ טף 5".
"וואו, תראו מי כיבדה אותנו בנוכחות?", הגיח "הניג'ס", שלמד איתי לרגע בעבר ועף מכל בית ספר למשחק אפשרי אחרי סמסטר אחד, "הפכת לכוכבת אמיתית, אה? יפה לך. זוכרת אותנו? האנשים הפשוטים". הפלגמט התחיל לרייר עליי ולעשות רושם על שני חברים שלו, תוך כדי שהוא שולח לי ידיים ומנסה להעלות איתי זיכרונות כאילו מינימום פינינו ביחד התנחלויות בקיץ האחרון. אחרי פרק הנוסטלגיה הגענו לפרק חליבת המידע שלו, אקט מוכר בין שחקנים. "אצל איזה סוכן את?", "יש לך מידע על אודישנים חדשים?", "זה נכון שאת מקבלת 800 דולר ליום צילום?", חיטט החצוף בזמן שחיכיתי למשקה.
"ומה אתה עושה בימים אלה?", העברתי את החיטוט אליו ושאלתי את השאלה שאסור לשאול שחקן. אחד הכללים הבלתי כתובים בספר "עשה ואל תעשה" של עולם הברנז'ה הוא ששחקן לעולם לא ישאל שחקן אחר "מה אתה עושה בימים אלה?". הרציונל פשוט: אם הוא עושה, סביר להניח אשמע, אקרא ואראה את זה. אבל אם לא שמעתי, קראתי, ראיתי, כנראה שהוא לא עושה כלום ולכן עדיף לחסוך מבוכה. "אני אה... אה... בדיוק עכשיו בין פרויקטים שאני לא יכול לדבר עליהם... אה...", גמגם "הניג'ס" ",אבל רק שתדעי לך שהגעתי לשלב גבוה באודישנים של "משחק החיים". וואו, שיגעון. ואני כמעט התקבלתי ל"לגעת באושר".
אט אט התמלא המקום בקוראי "הזמן הוורוד", להלן: שחקנים ממין זכר. "למה לא אמרת לי שהולכים למסיבת גייז?", התלהב "הרכלן", "אם הייתי יודע, הייתי מסכים לבוא מהתחלה". האבחנה הזו הובילה אותי להכרה הסופית שבמסיבות ברנז'ה לעולם לא יהיה לי סטוץ בשירותים עם גבר (וגם שהומואים מוחצנים אחרי גיל 35 חייבים להפסיק למרוט גבות וללכת עם חולצות צמודות).
גם בהיעדר פוטנציאל לסטוץ זהרה הילת הסלבריטאיות שלי בפינת החדר. כלת יום ההולדת "הפתטית" קלטה אותי מיד וזינקה עליי תוך כדי צווחות שמי המלא כדי שאף אחד בחדר לא יפספס שהגעתי למסיבה שלה. "הרקדנית" סיננה לכיווני ש"הפתטית" נראית מעולה ותהתה איך יכול להיות שהיא עדיין לא פרצה את מחסום האנונימיות. הייתי חייבת להסכים איתה בעניין הסקסיות המתפרצת שלה, למרות שהיה לי קשה, ואז להסביר לה חוק יסוד מספר הכללים של התעשייה ושל החיים בכלל שאומר: "לפני הכל תהיה בן אדם". נכון שיופי וכישרון זה דבר חשוב, אבל יותר מהכל חשובה האישיות הנוחה. "הפתטית" לדוגמה, קיבלה לפני שלוש שנים את הזדמנות חייה בתפקיד משני בסדרה. רק ש"הפתטית", שהיא גם "מעורערת בנפשה", הבריזה מיום צילום בגלל תירוץ עלוב שקשור למחלתו של הכלב האהוב עליה. כלומר היא בחרה שלא להגיע ליום צילום וההפקה בחרה בשבילה שהיא לא תגיע יותר לעולם. הסיפור הזה התגלגל לו מפה לאוזן כמו שריפה בשדה קוצים ומאז הבחורה שרופה בתעשייה. וזה גם בערך סיפורם של רבע מאנשי התעשייה שנעלמו להם עם השנים כלא היו (למי שתהה למשל לאן נעלמה "הבלונדינית האמיתית").
את הערב המשכתי במפגשים אינסופיים עם אנשי התעשייה שליקטה "המעורערת" ומכולם שמעתי את אותו הטקסט: כולם עושים פרויקט חדש, כולם הולכים לשחק, כולם כותבים, רוקדים, כולם מכירים את כולם וכולם מאושרים. כולם גם שכחו להגיד שכולם פתטיים ופנטזיונרים בלי כיסוי. ואז נזכרתי בעוד חוק ידוע של הברנז'ה: "פחות דיבורים - יותר מעשים". זה לא שאני מושלמת (למרות שאמא שלי חושבת ככה) וגם לי יש נטייה לדבר על עצמי לא מעט (ולהגג על זה בטור משלי), אבל בשורה התחתונה אני בחורה של מעשים. אני לא מאמינה בכל המילים, ההבטחות והשקרים שכולם אוהבים כל כך לפזר בקהילה הקטנה והרדודה שלנו. אני מאמינה במעשים ולמרות שאולי לפעמים זה לא נשמע ככה, אני מאמינה גדולה בקצת צניעות.
נ.ב
במקום לקנות מתנה החלטתי לספק ל"פתטית" מידע חם על אודישן לסדרה החדשה עם אסי כהן. שלא יגידו שאני לא מפרגנת.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
לטור הקודם של הסלבריטאית
