ביג אין ג'פן
גם אם אתם לא בוגרי החוג ללימודי מזרח אסיה, כדאי לקפוץ לתערוכה "שמש עולה, ירח נמס" במוזיאון ישראל, שמספקת הזדמנות למפגש עם אמנות יפנית עכשווית
כחמישים יצירות של 18 אמנים בני דורות שונים מרכיבות את התערוכה. ממבט ראשון זוהי תערוכה מאוד נגישה, בעיקר בזכות השימוש במדיומים עדכניים המוכרים לנו מאמנות בת זמננו בעולמנו המערבי. המדיומים כוללים לא מעט פסלי פלסטיק (כלבים על קביים ונערות כרותות ראש) ופיברגלס (ילדי הירח), מיצבים, עבודות וידאו ארט, צילום וגם שילובים כמו במיצב הווידאו של טאבאימו המוצג במעין בית מרחץ יפני.
ואולם, הפערים התרבותיים או אולי דווקא הבורות היחסית של הצופה המערבי ברזי התרבות הזו לא מאחרים לתת אותותיהם, ורבדים לא מעטים בעבודות נותרים סתומים עבור ההדיוט המערבי שלא בגר את החוג ללימודי מזרח אסיה. כך, לא תמיד ניתן להבחין או לפרש את הביקורת החברתית השזורה ברבות מן העבודות והן נותרות עלומות משהו, שבויות בידי האיכויות הויזואליות שבהן. אחת העבודות התקשורתיות יותר, "בית ספר לחרקירי", בה נראות נערות בית ספר כורתות את ראשיהן, היא דוגמא טובה לאמירה חברתית מעניינת הפותחת צוהר להתייחסות היפנים עצמם אל אחד הסמלים שזכו להילת הערצה בעולם המערבי. כוונת אנשי המוזיאון להוסיף טקסטים מלווים לעבודות בוודאי תסייע למבקרים בתערוכה.
ביקורת נוקבת - ומאופקת
מאפיין בולט אחר של המיקרוקוסמוס היפני הזה הוא המתח בין החומרים והמדיומים העדכניים שבהם משתמשים האמנים, לבין אופן ההבעה שנותר "יפני" למהדרין – נימוסי ומינימליסטי. רוב העבודות מצייתות לכללי שיח ברורים, וגם כשהן מתריסות הן שומרות על אלגנטיות אצילית. התחושה היא כי הדרך היפנית הראויה להביע דעה, אפילו היא ביקורת חברתית נוקבת, היא עדיין מאופקת ועצורה. נראה כי רק החזרה אל המנגה והאנימה המסורתיות, אל השדות הסמנטיים שבהם המתיקות הילדית השגורה ("Kawaii" - החמוד - "cute culture") משמשת כרשת הסוואה לאמירות בוטות, מאפשרת לאמנים פורקן אמיתי.
טליה עמאר, אוצרת התערוכה: "האמנות היפנית אשר זכתה לפריצה באמצעות הדור הצעיר (דוגמת טקאשי מוריקמי) מושפעת מן המערב, אך עם זאת גם משפיעה עליו. זוהי אמנות אינטנסיבית ודינאמית המורכבת מהרבה היבטים. למרות המבט אל העתיד ואל ההתפתחות המהירה, שומרת האמנות גם על זיקתה אל העבר, לאמנות המסורתית שלהם. האמנים מעדכנים אותה תוך שהם שומרים על העבר, על העתיד וגם על 'הצד' – על המערב. לכן נוצרת קומבינציה מאוד מעניינת".
אין ספק כי היצירה העמלנית ביותר בתערוכה, ואולי גם המרגשת שבה, היא המיצב "מבוך המלח" ששרטט כאן במשך כמה ימים האמן מוטוי ימאמוטו. עמאר מגלה כי ימאמוטו החל לעבוד עם מלח בעקבות מות אחותו בגיל צעיר ממחלת הסרטן. בתרבות היפנית מתקשר המלח עם הקבורה ועם הצורך לטהר את הגוף הטמא בעקבות השהייה בבית הקברות. עבור ימאמוטו המלח הוא הדרך לשימור הזכרונות היקרים ביותר. התוצאה הבאמת יוצאת דופן היא מבוך אינסופי עתיר אפשרויות, צחור ועמוס נתיבים, ללא כניסה וללא יציאה שבצדיו חורים שמסמלים את הפערים המתהווים בזיכרון עם הזמן לאחר אובדן. לדברי עמאר, העבודה הזו מהווה גם נקודת מפגש תרבותית מרתקת כשהיא מתחברת אל הגנים הצמודים למקדשים, גנים נטולי צמחיה ופריחה, בהם יוצר הנזיר ספירלות מדי בוקר עם מגרפה על החצץ הלבן. קריאה נוספת של העבודה הזו היא זו המקשרת בין המסלולים המלחיים עם מסלולי הזיכרון המצויים במוח.
עבודות בולטות אחרות בתערוכה הן "עולי הרגל הקטנים" של יושיטומו נארה – המקדמים את פני הבאים לתערוכה במפגן מעלה חיוך; צילומים של נובויושי אראקי; ופרח הוורד המגולף בעץ של יושיהירו סודה.
- מוזיאון ישראל בירושלים, שעות פתיחה: ב', ד' 10:00- 16:00, ג' 16:00-21:00, ה' 10:00-21:00, ו' וערב חג 10:00-14:00, שבת וחג 10:00-16:00. בחנוכה המוזיאון פתוח בשעות הרגילות ובנוסף ביום ג', 27.12, המוזיאון פתוח מעשר בבוקר עד תשע בערב. ביום ראשון, 1.1.06, המוזיאון פתוח מעשר בבוקר עד ארבע אחר הצהריים.
לפנייה לכתב/ת 
