דינוזאורים אין פה
אז איך "מינכן", סרטו החדש ומעורר מחלוקת של שפילברג? האמת, די משעמם. ומה המסר? האלימות רק מזיקה
אבל לא באנו בשביל לראות דינוזאורים, כמובן. הסיבה לציפייה הגדולה לקראת "מינכן" היא הנושא. למקרה שאתם חיים על המאדים – העלילה של הסרט מתמקדת במה שקורה אחרי אולימפיאדת 1972, במהלכה נרצחים 11 ספורטאים ישראלים בידי מחבלים פלסטינים. ראש הממשלה גולדה מאיר מורה על מבצע לחיסול מתכנני הטבח ומבצעיו, ואחד אחרי השני נהרגים האנשים המעורבים בפיגוע בכל מיני מיתות משונות.
עד כאן העובדות. מכאן מתחילה הפרשנות של שפילברג, ששוזר בסרט מסר ברור נגד השימוש באלימות – זו של המחבלים וזו של המוסד. הגיבור הראשי של הסרט, אבנר (אריק באנה המעולה), הוא סוכן מוסד אידאליסט, ראש צוות המחסלים, שלאט לאט מאבד את אמונו בצדקת הדרך. עם כל חיסול מוצלח הוא הולך ומתערער, הולך ומתבלבל, עד שבסופו של דבר כבר לא מסוגל לבצע את התפקיד. אבנר מתחיל לראות הקבלה בין המחבלים לישראלים – אלה וגם אלה משתמשים באלימות שרק מולידה שנאה והרג נוספים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני מוצג כמעגל דמים מתמשך, שבו כל פעולה גוררת פעולת-נגד מתמשכת עד שכבר אין "טובים" ו"רעים" אלא שתי קבוצות עם משקל מוסרי שווה. ישראל, שהתחילה כקורבן, הפכה לתוקפן; והמוסר היהודי פינה את מקומו לתרבות אחרת, תרבות של נקם.
"מינכן" כבר מעורר תרעומת בקרב קהלים יהודיים – ועל זה נדבר עוד מעט – אבל יש לפחות קבוצה אחת שצריכה להודות לשפילברג שהוא עשה את הסרט, וזו אמ"י. נדמה שכל ישראלי שאי-פעם לקח סדנת אימפרוביזציה ב"יורם לוינשטיין" מבליח בסרט, והצפייה ב"מינכן" היא –בין השאר – גם מסע מענג בעקבות הקולנוע הישראלי האבוד.
הנה יוסי וג'אגר
מדור המייסדים נמצאים כאן גילה אלמגור בתפקיד מרשים, ועודד תאומי שגונב את ההצגה בתור קצין התשלומים של המוסד שדורש מהסוכנים להגיש קבלות; מדור הביניים של כוכבי סרטי האייטיז אפשר לזהות בקלות את אלון אבוטבול ושרון אלכסנדר, וכמובן גם משה איבגי ומכרם חורי ויגאל נאור ועמוס לביא עם דרגות אלוף על הכתף ("ג'נרל יריב"). גם מקומם של הצעירים לא נפקד: הנה יוסי וג'אגר - יהודה לוי בתפקיד חייל חמוד ושרמנטיל, וידידו אוהד קנולר שמבליח גם הוא לזמן קצר, ו – היי, זו לא רננה רז? וחגית דסברג (לאן היא נעלמה)? ובוא'נה – הנה אסי כהן, בתפקיד תייר שנפגע מפצצה בזמן שהוא שוכב עם אשתו בקפריסין! אכן, אהבה זה כואב. ומעל כולם, כמובן, איילת זורר בתפקיד מרשים של אשתו של הגיבור: זורר מופיעה לאורך כל הסרט, והיא היחידה מבין הישראלים שמופיעה בקרדיטים הראשיים, בין באנה לג'פרי ראש. מרשים בהחלט. ואגב, גם השחזור התקופתי של ישראל מדהים, כולל שלטים ישנים של "תלמה" וג'יפים צה"ליים. מאז "אקסודוס", הישראלים לא נראו כל-כך יפים בסרט אמריקאי.
בחזרה לענייננו: "מינכן", כאמור, יצא רק ביום שישי, אבל בהקרנות סגורות כבר הספיקו לצפות בו לא מעט מראשי הקהילה היהודית שמנהלים איתו סוג של טנגו ציבורי: מצד אחד, הם לא אוהבים את הפרשנות של שפילברג ובשבועות האחרונים תוקפים בעיתונות היהודית את הבמאי, שהיה עד עתה המאמי של הקהילה היהודית בזכות פועלו המבורך להנצחת השואה. אבל מצד שני, הפולמוס הזה נשאר עדיין מצומצם ולא ממש גלש מחוץ לעמודי הביקורת או הדעות. אף אחד כאן לא רוצה לחזור על הטעות שעשו כשיצא "הפסיון של ישו", כשההתנפלות על הסרט תרמה בצורה משמעותית דווקא ליחסי הציבור שלו. גם שפילברג עצמו נמנע כמעט לחלוטין מקידום הסרט, הכוכבים לא הופיעו בתוכניות הראיונות, ורק בימים האחרונים התחלנו לראות טיפה פוסטרים וקדימונים. בקיצור, הקהילה היהודית סוערת, אבל בציבור הכללי קשה להגיד שיש בינתיים התרגשות.
האג'נדה הפלסטינית
אז האם יש לאוהבי ישראל סיבה לדאגה? התשובה מורכבת. מצד אחד, הסרט מעביר ביקורת על המדינה ונותן – אולי בפעם הראשונה בתולדות סרט הוליוודי מרכזי – ביטוי מרכזי לסיפור הפלסטיני. באחד מרגעי השיא של הסרט מדבר אבנר עם מחבל פלסטיני, שפורש בפניו – באופן ארכני למדיי - את האג'נדה הפלסטינית, כולל זכות השיבה, סאגת הפליטים והיחסים עם מדינות ערב. מצד שני, הסרט מציג את סוכני המוסד כטיפוסים טובים ומוסריים בסך הכל, מול הברבריות של המחבלים המשתלטים על הכפר האולימפי השליו. השורה התחתונה תהיה בקופות, ונדמה לי שאנחנו לא צפויים לשובר קופות היסטרי: בסך הכל, מדובר בדבר האחרון שהאמריקאים רוצים לראות בסוף השבוע של כריסמס בקולנוע: סרט ארוך מאוד, נטול כוכבים גדולים, ועמוס מבטאים זרים ושמות של קבוצות טרור וארגונים פוליטיים ומנהיגים רחוקים שאף אחד לא מכיר וזוכר. ביום שני נדע כמה כסף עשה במהלך סוף השבוע, אבל הנה אנקדוטה שדי מסמלת את הסיפור כולו: לפני ארבעה ימים הלכתי לאחד מבתי הקולנוע הגדולים של ניו-יורק ושאלתי את המנהל אם הם יקבלו עותק של הסרט "מיוניק" (ככה קוראים לו פה) בסוף השבוע.
איזה סרט? שאל אותי המנהל בתימהון.
מיוניק, אמרתי. מ-י-ו-נ-י-ק.
לא שמעתי על זה, הוא ענה.
נו, אמרתי. הסרט החדש של ספילברג.
אםםםם... חשב שנייה המנהל, ובדק ברשימות שלפני. אתה מתכוון ל"מיוניצ'ה"? הוא היסס, והצביע על המילה שהסתתרה ברשימה שהוא החזיק. Munich
מבטאים את זה "מיוניק", אמרתי לו. וכן, זה הסרט.
לא יודע אם נקבל את הסרט, הוא אמר. אתה אומר שזה של ספילברג? לא שמעתי על זה כלום. אבל אולי אתה רוצה כרטיסים ל"קינג קונג" במקום?
לפנייה לכתב/ת 
