שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מה הוא עושה לה
    בלאט בשפיץ של המגף האיטלקי, דרוקר טובע בכסף רוסי, המאמן הישראלי כובש את אירופה באופן כללי - אבל זה לא רק כי אנחנו טובים בכדורסל. זה גם כי אנחנו גדולים בקומבינות

    צ'כים ורומנים שמסתובבים ברחובות הראשיים של פראג ובוקרשט יכולים לחשוב שלישראלים אין שום דבר בראש חוץ מקזינו והימורים, מה שלא רחוק מהאמת; אוהדי כדורגל מלונדון, על סמך היכרותם עם איל ברקוביץ' ויוסי בניון, עשויים להעריך שישראלים הם נמוכים, צנומים ומטפחים בזמנם הפנוי שיער גולש ומצח גבוה. ככה זה. מחוץ לסביבה הטבעית שלך אתה לא מצטייר כפי שאתה, אלא בהתאם למה שאתה מוכר ומשדר. והתדמית של מאמן הכדורסל הישראלי באירופה יושבת בול על המשוואה.

     

    במקומות שיש בהם כדורסל מהמעלה הראשונה חושבים שהכדורסל הישראלי מתוחכם, בעל אופי, מפיק מעצמו את המקסימום ולפעמים גם יותר. שהוא חכם וחרוץ, וגם פיקח וטקטי. וכששואלים אנשים שם על סמך מה, הם מפנים לעובדות.

     

    שלוש זכיות למכבי ת"א בתואר אלופת אירופה, הזכייה של הפועל ירושלים ביול"ב-קאפ, שתי מדליות כסף לנבחרות העתודה באליפויות אירופה, המקום השביעי של הנבחרת הבוגרת באליפות בשבדיה, הישגים בלתי שגרתיים להפועל תל אביב ולעירוני נהריה - כל זה בחמש השנים האחרונות - הפנו את עיניו של איש הכדורסל האירופי הממוצע אל המדינה ההיא מהמזרח התיכון שבדרך כלל נמדדת באירופה בסרגלים תוצרת עזה.

     

    ופתאום פיני גרשון הוא מאמן השנה באירופה, ופתאום ישראל היא הנבחרת המפתיעה של האליפות, ופתאום יש ביקוש לכדורסלן הישראלי כפי שלא היה מעולם. הוא ממלא את הליגה הצרפתית, שולח זרועות לכדורסל הרוסי, מגיע עד בלגיה, טועם מיוון, מככב בסלובניה ובאוקראינה, וכבר לא מתעלמים יותר מישראל במשאלים ובמגזינים הנחשבים. והאנשים עם הכסף, שאחראים על התקציב ועל הרכש, מהרהרים בסיטואציה ומגיעים למסקנה פשוטה מאוד: מישהו חייב לעמוד מאחורי ההצלחה הזאת של קבוצות ונבחרות מישראל. הופה, הנה הוא. הגענו אל המאמן הישראלי.

     

    שלום שלום, חבר חבר

     

    לפני עשר שנים זה נשמע הזוי כמו סרט של לארס פון טרייר (וסליחה אם אני לא מעודכן, בטח צמחו בעשור האחרון סקנדינבים הזויים ממנו). שמאמן ישראלי בן 38 יוביל קבוצה רוסית וירוויח בה מאות אלפי יורו לעונה? שמאמן ישראלי יקבל הצעות של יותר ממיליון יורו לעונה מהקבוצות הכי עשירות ביבשת? אבל היום זה קורה, בלי טובות מהבמאי הדני, ועל פי רוב התרחישים המהלך הזה יימשך ואיתו תנועת המאמנים החוצה - בכפוף להצלחת הקבוצות הישראליות, לאותיות הקטנות ולתנאי התוכנית שתפורט להלן.

     

    לא כל היעדים נכבשו. אנחנו עדיין לא אימפריה שמייצאת מאמני כדורסל בקצב שהיא אוכלת קרפיונים. בספרד, אם אתה לא מאמן בקליבר עצום ולא דובר השפה, אין לך סיכוי להשתלב. בסרביה, מולדת הכדורסל האירופית, גאים מכדי להכניס למדינה מאמנים זרים, ישראלים או אחרים. וצרפת אמנם קולטת שחקנים שנולדו בראשון לציון וברמת השרון, אבל מקשיחה את הרף במכוון בכל הקשור ליבוא מאמנים מבחוץ.

     

    בקיץ 2004 מנע ארגון המאמנים הצרפתי את החתמתו של שרון דרוקר באחת הקבוצות הטובות, וילרבאן, מכיוון שלא עמד בקריטריונים של החתמת מאמן זר

    (הוא מעולם לא אימן נבחרת לאומית בוגרת). דרוקר ניהל את המו"מ כאלוף אירופה לכל דבר, בעקבות זכיית הפועל ירושלים בגביע יול"ב, הציג תעודת הסמכה מבית הספר למאמנים במכון וינגייט, ולמרות זאת נתקל בשלילי חזק. אז נכון שמנקודת המבט הצרפתית לא היתה לזכייה בגביע יול"ב משמעות כי דרוקר פשוט לא עמד בקריטריונים, אבל עכשיו הוא ברוסיה, מאמן את אוראל גרייט עם אתגר חדש וכיסים תפוחים - ואולי חי בטיז אל-נבי, אבל מבסוט. וילרבאן? כן, היה משהו כזה פעם.

     

    למעט במדינות שמציבות קשיים אובייקטיביים, המאמן הישראלי משחק אותה. הוא נהנה כמו כולם מחוקים חדשים שמאפשרים מעבר בלתי מוגבל של שחקנים ממדינה למדינה; ברגע שקבוצות מחתימות שחקנים מכל רחבי אירופה והעולם, מגיעים גם מאמנים מכל מקום. מהבחינה הזאת אין פלא שהמאמנים מתוצרת הארץ מגיעים בעיקר למדינות שכבר אירחו כדורסלנים שלנו. אבל הפריחה של דרוקר, בלאט ואחרים לא נובעת רק מצירוף של נסיבות, אלא גם מכישרון ישראלי מוכר ומוכח לניצול של נסיבות כאלה.

     

    הרושם הכללי הוא שהכדורסל האירופי נעשה גדול ומרשים יותר עם הזמן, אבל בפועל המציאות הפוכה, גם ובעיקר מכיוון שהאן.ב.איי מרוקן את אירופה מנכסיה. המאמנים האירופים הבכירים עדיין פה, כי בארה"ב הם יצטרכו להתחיל בקטן ורובם מבוגרים מדי בשביל לשחק בנדמה-לי, אבל רוב השחקנים הבכירים כבר לא באזור. הם קופצים על המטוס, מזנקים על ההצעות הכספיות המדהימות ומזיזים את עצמם הלאה. מה שנשאר מהכדורסל האירופי הוא גוש קטן, צפוף ומרוכז, חשוף מאי פעם כלפי חוץ ושקוף לגמרי לאנשים שחיים אותו מבפנים.

     

    אינטרנט, וידאו, סקאוטינג, קשרים והיכרויות אישיות, סוכני השחקנים והמאמנים, שחקנים זרים שמסתובבים בליגות השונות והופכים לסוג של חברים טלפוניים - כל הדברים הקטנים האלה משפיעים על הניידות ברחבי היבשת, וחלקם בתוצאה הסופית גדול מבעבר. אם ארז אדלשטיין יאמן השנה את רוג'ר מייסון בהצלחה רבה בהפועל ירושלים, מייסון יוכל להמליץ עליו בחום בעוד שנתיים כשהקבוצה החדשה שלו באיטליה תפצח במצוד אחר מאמן אטרקטיבי. וכשמייסון יעשה את העבודה, האיטלקים יגידו וואלה, מאמן מישראל, הכוח העולה בכדורסל האירופי בשנים האחרונות. איך לא חשבנו על זה קודם.

     

    כן, זה עד כדי כך פשוט. הוא כל כך נגיש וקל וידוע ויש בו כל כך מעט סודות וכללים, שלהסתדר בכדורסל האירופי זה כמעט משחק ילדים. ואם בכל זאת יש בעיות, תסמכו על הקומבינטור מישראל שהן ייפתרו.

     

    הכסף של השכן

     

    את האמת צריך להגיד: חלק מהעיסקאות האחרונות נשען לא רק על ההצלחה והיכולת של מאמני הכדורסל הישראלים, אלא גם על קשרים אישיים. קחו לדוגמה את בוב גונן, העוזר לשעבר של רלף קליין בנבחרת ישראל, שנתקע בארץ ולא התקדם. לא האמינו בו, הוא ככה, הוא אחרת, לא משנה כרגע: כבר שנים הוא מאמן בהצלחה באוסטריה, ולפני כן עבד בהולנד.

     

    ויש עוד. ההישג הגדול ביותר של גדי קידר היה ב-1997, כשזכה עם הפועל ירושלים בגביע המדינה על חשבון מכבי תל אביב ביד אליהו. מאז הוא דרך במקום (או לחלופין הלך אחורה); זה לא משנה את העובדה שבעונה הבאה תמצאו גם אותו באוסטריה. מישהו שמכיר מישהו ששמע על מישהו, כאלה.

     

    בניגוד לשני האחרונים רני כהנא דווקא הצליח מאוד כמאמן בישראל, אבל זה קרה בימי סימון ומואיז הקטן. הקדנציה האחרונה שלו כאן כמנהל מקצועי בהפועל תל אביב הסתיימה בביטוי פחות שחוק מ"טונים צורמים" שלא קופץ לי כרגע לראש, אבל מי שמחפש אותו יגלה שהאיש התפטר מתפקידו הנכבד בחברת החשמל וכרגע הוא מסתובב בקייב כמנהל מקצועי של הקבוצה המקומית, שהעמידה העונה תקציב ענק. כהנא היה יכול רק לחלום על סיטואציה כזאת בעבר; איזה מזל שאלכסנדר וולקוב, מכר ותיק וגדול כדורסלני אוקראינה בכל הזמנים, העריך שהוא האיש המתאים למלא את הפונקציה במקומו.

     

    וכהנא לא ביזבז זמן. הוא לקח איתו לקייב את דני גוט, שחקן עבר פיזי ונשכני שהפך לסקאוט במכבי תל אביב והתגלגל לדינמו מוסקבה כעוזר של צביקה שרף (הוא נשאר שם, אגב, גם אחרי ששרף פוטר והפך אפילו למאמן הראשי של דינמו לזמן קצר). ועכשיו גוט, שאיכויותיו לא מספיק מרשימות את שועי הכדורסל בארץ כדי להוציא פנקס צ'קים ולהיענות לדרישותיו, יעבוד בקייב תחת הבוס כהנא. כאן זה אפילו שדרוג של מישהו שמכיר מישהו ששמע על מישהו וכאלה: זאת אחווה ישראלית שמזכירה את ימי מאפיית המאמנים היוגוסלבים, שסידרו זה לזה עבודה בכל רחבי אירופה במשך שנים.

     

    גוט אמנם נהנה מהקומבינה, אבל גם הקטע הכספי משאיר אותו מחוץ לליגה בישראל. בכלל, חשוב להבין שלעניין הפיננסי יש חלק גדול בשאיבת המאמנים הישראלים החוצה - ואם הוא נוגע לגוט, הפחות ידוע, הוא נכון בוודאות לגבי צביקה שרף, מולי קצורין ואריק שיבק.

     

    מבחינה כלכלית, השוק הישראלי הידרדר בשנים האחרונות למצב שבו יש מאמנים שמשתכרים כ-20 אלף דולר לעונה בלבד. למעט במכבי תל אביב, שהיא קבוצה מעולם אחר, ובהפועל ירושלים שחולמת להיות כזאת מתישהו ומקציבה משכורת הגונה למאמן - השאר מרוויחים שכר ששרף, קצורין ושיבק הכירו מקרוב כבר לפני 20-15 שנה. אפילו בהולנד, מדינת דרג ב' בכדורסל האירופי, משלמים יותר. ובבלגיה עוד יותר: אפשר לאתר שם מאמנים שמשתכרים 80 אלף יורו לעונה. ובסופו של דבר, כו-לם יוצאים החוצה בגלל כסף.

     

    אני לא פה בגלל אשתי

     

    הנה עוד אמת שצריך להגיד: כל הסיפורים על חלון הזדמנויות לזכייה באליפות, שנפתח לכאורה ברגע שזזים למדינה אחרת, הם לא יותר מעלה תאנה שמסתיר את המאוויים האישיים. והעניין הוא שבישראל, רק מאמן אחד יכול להגשים את שלו בכל רגע נתון.

     

    מאז 1970 זכתה באליפות המדינה רק קבוצה אחת שאינה מכבי תל אביב. זה מתסכל, זה מקשה, זה מדכדך - וזה גורם למאמנים הישראלים שלא עובדים במכבי לדפוק לעצמם בראש, אבל רק כשהתקשורת בסביבה. כשהמצלמות חוזרות הביתה מתבהרת האמת הפשוטה, והיא מאוד לא רומנטית: אימון הוא מקצוע ככל המקצועות, וברגע שאין אפשרות ריאלית בבית מחפשים אלטרנטיבות ראויות בחוץ. סיפור האליפות במדינה זרה הוא לא יותר מאשר דובדבן. בעיני אחרים, מאמן נמדד קודם כל בהישגיו; בעיני עצמו הוא נמדד בסכומים שהוא מרוויח.

     

    קבוצות באירופה מבינות היום שמאמן ישראלי מביא איתו, מעבר לרמה מקצועית גבוהה, גם דימוי חיובי ומחויבות אמיתית. מי שמחתים היום מאמן ישראלי יודע שהוא אמור להותיר על הקבוצה טביעות אצבעות וגוונים אופייניים בדמותו. מי שרוצה כדורסל מתוחכם, התקפי, אתלטי, מהיר, נוצץ ומהנה, יבחר להחתים מאמן ליטאי (כמו התאחדות הכדורסל הסינית, שמינתה ליטאי לנבחרת המתכוננת בטירוף לאולימפיאדת בייג'ין 2008). מי שמודע למגבלותיו התקציביות ישאף להחתים מאמן שימצה את המקסימום מסגל בינוני ויצור קבוצה לוחמת ואמביציוזית. ישראלי, בוגר יחידה קרבית או לפחות ליגה של שקל וחצי, הוא פתרון הולם במקרה כזה.

     

    מעבר לדרישות השכר ולהבדלים שמשחקים לטובתו מול מאמנים זרים ידועים, מעבר ליכולתו לשחות בים של קשרים והיכרויות בלי לטבוע או סתם לבלוע מים, גם קטגוריית התדמית מעניקה למאמן הישראלי יתרון על פני מאמנים ממדינות אחרות - וממנה עוברים, כאמור, לקטגוריית המחויבות.

     

    פעם ישבתי לשיחה אקראית עם מאמן בלגי לא ידוע במיוחד. הוא עבד בהולנד, ובתום השנה הראשונה והמוצלחת העתיק לשם את משפחתו. "בדיעבד", הוא סיפר, "עשיתי טעות: הייתי צריך להשאיר את המשפחה בבלגיה ולהגיע אחת לשבועיים או שלושה ליום וחצי, כפי שנהגתי קודם לכן. המרחק בין המדינות קצר וניתן לעשות את זה. בפועל מצאתי את עצמי מנהל קבוצה מקצוענית כשאני כל הזמן טרוד בענייני הבית. להקפיץ את הילדים לגן, להיות קשוב לכל בעיה שלהם, להתעמת עם האישה כי משעמם לה בלי החברות מבלגיה - אלה עניינים שמאמן ברמה גבוהה, במיוחד מאמן זר, לא יכול להרשות לעצמו להיות קשור אליהם במהלך העונה".

     

    עכשיו קחו מאמן ישראלי באותה סיטואציה: למרות רעיון השתייכותה הספורטיבית של ישראל לאירופה, הרי שגיאוגרפית ובעיקר מנטלית אין מה לדבר. כשהמאמן הישראלי יוצא לאירופה, בתשעה מעשרה מקרים הוא משאיר את המשפחה מאחור כי "בישראל אין אנטישמיות" או "לילדים יש פה חברים" או כי יש אי-מייל ומסנג'ר. אז הילדים לא יראו אותי ואני לא אקבל סקס, לפחות לא מאשתי. פרנסה זאת פרנסה.

     

    אם צורת המחשבה הזאת נשמעת כמו פרפקציוניזם, היא לא: היא שילוב של אגואיזם מוחלט וקצת שוביניזם. כשהאדם הקדמון יצא להביא רגל של ממותה, הוא עשה את זה לבד, נכון? אז כשמאמן ישראלי יוצא לאמן ברוסיה הוא לא לוקח איתו את הקדמונית שלו. לכן, מבלי להיכנס לרמת הפרט כמובן, הרוב המכריע של המאמנים הישראלים שיצאו לאמן באירופה עשו זאת בגפם. הלו, זה חוצלארץ. אולי משימה של פעם בחיים. הבלגי שיוצא להולנד או הגרמני שמאמן בצרפת לא שייכים לסרט הזה. או לפחות הפסקול לא מדבר באותה שפה.

     

    החלומות הקטנים של פיני הגדול

     

    כבר עשינו ממנו קומבינטור ושוביניסט, אז בואו נרביץ עכשיו כמה מילים טובות. מה עושה המאמן הישראלי בחו"ל כשהוא לא מנסה לעשות את מרתה? בשתי מילים, הוא עובד.

     

    המאמנים הישראלים, לפחות הבכירים שבהם, הם מהמקצוענים ביותר שיש. הם רואים קלטות וידאו בקצב, עוקבים אחרי נתונים סטטיסטיים ומנתחים אותם יותר ממאמנים אחרים, שולטים בכל העברה של שחקן מכאן לשם ומשם לכאן ובהתפתחויות בהנהלות של מועדונים גדולים באירופה. מעמד המאמן הזר, שתמיד צריך להוכיח את עצמו מחדש, עושה את שלו מצוין במקרה של הישראלי: גם ככה לפני כל משחק הוא יושב שעות ומנתח את היריבות, לפעמים הרבה מעבר למה שצריך. אז גם אם הבוסים לא תמיד רואים תוצאות, לפחות רואים השקעה.

     

    יש כאן גם היבט פסיכולוגי לא מבוטל: גם כשהוא בארץ ובמיוחד כשהוא בחו"ל, המאמן הישראלי נהנה מרמת חרדה חיובית ועובד דרך קבע על רמת המוכנות שלו. הוא מגדיר כל משחק כאירוע הכי חשוב שיש. הוא לא מאפשר לשחקנים שלו להירדם. למעשה נדמה שבעיני ההנהלות בארץ, מאמן שלא מצויד ברמות חרדה ומוכנות מספיקות לא מתאים לשמש דמות מובילה. מכבי תל אביב הנחיתה כאן בקיץ 1997 את המאמן הקרואטי וינקו ילובאץ; האיש חשב בקול רם שלא יקרה כלום אם מכבי תפסיד מפעם לפעם, ושבטווח הארוך זה יגרום לניצחונות להיות חשובים ומשמעותיים יותר. הוא החזיק כאן עונה אחת ונשלח בחזרה למקום שממנו הוא בא.

     

    כמה פעמים ראיתם בשנים האחרונות קבוצות שמגיעות לארץ ומשחקות נגד הקבוצות הישראליות הפוך ממה שצריך, וממה שמכתיב ההיגיון? הרי לא חסרים היום אמצעים לעקוב אחרי קבוצה, להכיר את התרגילים שלה, היתרונות והחסרונות שלה, אפילו נפילות המתח שלה ותדירותן. ובכל זאת עושה רושם שהמאמנים הזרים מחפפים לא מעט, ואילו הישראלים אוכלים פחות קש בזכות עבודת הכנה יסודית שמכסה כל פרט. יכולות נוספות כמו אלתור בזמן אמת או קריאת מהלכים קדימה הן אינדיבידואליות. אבל רק מעטים יכולים להתחרות במאמנים הישראלים בכל מה שקשור להיערכות המוקדמת.

     

    דייויד בלאט, שחתם הקיץ על חוזה לשלוש עונות בבנטון טרוויזו מאיטליה, עשוי להיות המאמן הראשון שיגיע מישראל לאן.בי.איי. לכל הפחות הוא הישראלי הראשון שמאמן באיטליה, אחת הליגות הטובות באירופה זה עשרות שנים. ולהיות דייויד בלאט זה להיות כל מה שקראתם כאן: מקצועי, משקיע, ידען, בונה קשרים, דואג למשפחה ביד רחבה אבל אולי שם את הקריירה לפניה. כדורסל לפני החיים בכלל. כי כדורסל הוא החיים.

     

    חשבונות הטלפון של בלאט הם שם דבר בכל מועדון שבו עבד. לא משנה לאיזה חור באירופה ובאמריקה יגיע איש כדורסל מישראל, תמיד יבקשו ממנו שימסור ד"ש לדייויד. הוא נוסע מדי שנה לארה"ב למחנות אימונים, לפגישות עם סוכנים, לשימור קשרים קיימים וליצירת חדשים, למעקב אחר שחקנים שעשויים להתאים לדרישות שלו בעתיד. אם יש לו יבלות ושפשופים, הם בכפות הידיים ובקצות השפתיים: האיש לוחץ ידיים, מחבק ומנשק אלפי פעמים בשנה, כי מאמנים שחושבים על העתיד עובדים קשה גם מחוץ למגרש. ובלאט עושה את זה מהיום הראשון שלו כמאמן, הרבה לפני הפריצה במכבי. האיש המוכשר הזה, שאמר פעם שאם לא הכדורסל הוא היה עשוי להפוך לדיפלומט, עשה בדיוק את זה: חידד קווים שהקים לפניו צביקה שרף המבוגר ממנו, והספיקו לקריירה הארוכה והמגוונת ביותר של מאמן ישראלי כלשהו באירופה.

     

    בלאט הוא המודל העכשווי, ומאמנים בארץ מנסים לאמץ מקסימום הלכות ודיברות שהציב. שרון דרוקר הוא כזה, ארז אדלשטיין הוא כזה, גם דן שמיר ודני פרנקו, ויהיו עוד - אבל ספק אם פיני גרשון, ההפך הגמור מהבלאטים, יהיה אחד מהם. לבלאט או דרוקר המקצוענים-עד-חורמה לא משנה סביבת העבודה; לגרשון חשוב להיות קרוב לאמו המבוגרת, לשורשים, לרחוב, לדת, לחברים, לתקשורת שמבינה וצוחקת מהבדיחות שהוא מרביץ בעברית קולחת, ולשיחות בשידור חי עם ראש הממשלה אחרי עוד זכייה אירופית. ומה יהיה אם הבדיחות באנגלית רצוצה לא יעבדו על התקשורת הספרדית כשיעבוד בריאל מדריד? למי הוא יקטר, לאמא?

     

    גרשון ויתר על כסף לטובת נוחות ונינוחות. הוא חושב על פרישה יותר מאשר על תחילתה של קריירה זוהרת באירופה. הוא יכול להרשות לעצמו אפילו לנוח על הספסל ולאפשר לעוזריו לנהל משחקי הכנה, דבר שאף מאמן אחר לא עשה מעולם במועדון הזה. יש לו את מכבי תל אביב, הקבוצה הכי מאורגנת והכי טובה באירופה. כבר אמרנו שבכל עונה יש למכבי תל אביב רק מאמן אחד, ובזמן האחרון זה הוא בכל פעם מחדש.

     

    הבא בתור הוא סוס עבודה

     

    שוק המאמנים האירופי היה רווי עד לאחרונה ביוצאי אקס-יוגוסלביה הגדולה. מאמני השורה הראשונה ביבשת היו ברובם קרואטים, סרבים ובוסנים. אבל הצניחה ברמת הכדורסל ובהישגי הקבוצות והנבחרות משפיעה גם על המאמנים. מי שברשימת הצמרת לא יוצא ממנה בקלות, אבל למאמנים צעירים יוצאי המדינות האלה קשה להתבלט ולהוות דור המשך. אז נכון שהקרואטו-סרבו-סלובנים עדיין בראש שרשרת המזון, אבל החשיבה האירופית השתנתה. היא פתוחה ורחבה יותר. פחות חשוב אם המאמן הוא חלק מהקליקה היוגוסלבית; אפילו סידור הג'ובים יצא מסמכותה הבלעדית, כמו שלימד המקרה של רני כהנא ודני גוט.

     

    רלף קליין היה הראשון, ומאז עברו 20 שנה. היום כבר יש 13 ישראלים שאימנו, מאמנים או משמשים מנהלים מקצועיים באירופה: קליין עצמו, צביקה שרף, מולי קצורין, אריק שיבק, עופר ברקוביץ', בוב גונן, ארז ביטמן, דייויד בלאט, גדי קידר, עדי אזולאי, שרון דרוקר, רני כהנא ודני גוט. לא סיפור קטן. ועכשיו לך תדע מה יבוא קודם: המאמן ה-14 ברשימה הזאת, או הכתבה הבאה ש"בלייזר" יקדיש לכדורסל.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מה הוא עושה לה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ראובן שוורץ
    שרון דרוקר. וילרבאן? כן, היה משהו כזה פעם
    צילום: ראובן שוורץ
    הישיבון
    מומלצים