ט"ו בשבט הגיע

מנהג אכילת פירות – יותר טריים ופחות יבשים – איננו חלק מהמקורות הראשוניים של ט"ו בשבט. כאשר חז"ל קבעו את ט"ו בשבט כ"ראש השנה לאילן" הם לא התכוונו כלל ועיקר ליום חג. במקורו ט"ו בשבט היה מועד סיום שנת מס. באותם ימים ט"ו בשבט שימש כיום הקובע להפרשת תרומות ומעשרות, שהן המסים שבהם היה חייב כל חקלאי. אז ביניננו לבין עצמנו, מי עושה מיום הגשת דו"ח למס הכנסה יום חג? אף אחד. ובכל זאת, כיצד התגלגל ה-1 בינואר של ימינו לחג של נטיעת עצים ואכילת פירות?

המקור לחגיגות היום נעוץ בתואר שניתן ליום זה במשנה (מסכת ראש השנה א, א,) "ראש השנה לאילן". השימוש במילים "ראש השנה" ודווקא של ה"אילן", היווה הזדמנות נהדרת לקשור את הטבע עם הארץ – ארץ ישראל. כך קרה ש"פריחתו" של ט"ו בשבט, החג הכי ארצישראלי, החלה דווקא בגולה, כאשר עם ישראל היה מנותק מארץ-ישראל הסיבה לכך אינה במסורת הלכתית כלשהי. ההפך הוא הנכון. ההלכה יש בה אסור ומותר ואין בה רגשות, ואילו מסורת ט"ו בשבט צמחה דווקא מתוך רגשות שנקשרו לטבע. עם-ישראל מוגלה מארצו, מרוחק מאדמתו, תלוש ועקור ממכורתו, חיפש את השורשים לקשר עם ארץ ישראל, האילן שיומו הוא ט"ו בשבט נתגלה כסמל המתאים ביותר. מעלותיו מרובות ובהוויתו ביטא את השורשיות שכל כך חסרה.

אז איך מביאים חג שכולו ארץ-ישראלי לבית מוקף שלג בליטא או בוורשה, בפרנקפורט או בקייב? עושים "כאילו". לוקחים צלחת מניחים עליה פירות יבשים – חרוב יבש ותמר מצומק – שגדלים בארץ-ישראל (ואולי בטורקיה) ומפנטזים, הנה אנחנו בארץ-ישראל, בארץ שבה תתגשמנה כל התקוות, אך עד ההגשמה נמשש, נריח, ונטעם, והכל-כאילו. וכך היו מסיימים באמירת "יהי רצון שנזכה לעלות לארץ ישראל, לאכול שם מפריה ולשבוע מטובה".

השינוי הגדול בתוכנו של ט"ו בשבט חל במאה ה-17 כאשר התפרסם הספר הקבלי "חמדת ימים" שפרק אחד ממנו "פרי עץ הדר" מוקדש כולו ל"תיקון ליל ט"ו בשבט", הכולל אכילת 30 מינים פירות, שתית ארבע כוסות יין וקריאת קטעים מהתורה, תורה-שבעל-פה ומהזוהר שעניינים פירות הארץ.

את "התיקון" עשו כמעין "סדר" פסח, את הפירות חילקו לשלוש קבוצות ואת היין שתו בכל פעם בצבע אחר. שלש קבוצות הפירות היו: עולם העשייה – שפירותיו נקלפים ותוכם נאכל (תפוזים, אשכוליות, בננות) עולם היצירה – פירות שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק (שזיפים, אפרסקים) ועולם הבריאה – פירות הנאכלים בשלמותם (תות שדה, תאנה). היין היה תחילה לבן כולו – סימן לחורף ובסוף אדום כולו – סימן לקיץ הלוהט. באמצע כוס יין – שני שליש אדום ושליש לבן – סימן לאביב ושני שליש לבן ושליש אדום – סימן לסתיו. "סדר" ט"ו בשבט צבר תאוצה והיה פופולרי מאוד בקהילות ישראל בגולה.

כאשר קמה התנועה הציונית. ורבים עשו דרכם מהגולה לארץ-ישראל, השתלב גם ט"ו בשבט בתנועת העולים. עכשיו לא היה צריך תזכורת – היה העניין עצמו, חיים בארץ ישראל. נתבקשה מסורת חדשה, ראש השנה לאילן הפך לחג הנטיעות. נטיעות ראשונות היו ביסוד המעלה, אך ב-1890 מיסד אותן המחנך וההיסטוריון זאב יעבץ ששימש מנהל בית הספר בזכרון יעקב. ב-1908 החליטה מועצת המורים למען הקק"ל – ט"ו בשבט הוא חג הנטיעות.

במרוצת 120 שנה דעך ענין הנטיעות ואט אט חזרה בבטחה מסורת "סדר ט"ו בשבט", הגדות חדשות החלו לראות אור. וכך - יותר משני מיליון עותקים של הגדת 'סדר ט"ו בשבט' שערכתי הופצו ביוזמת משרד החינוך לכל בית ישראל. שיהיה לנו חג שמח.

יואל רפל ינחה "סדר" בבית התפוצות בתל אביב, ביום שני ב-17:00. ישתתפו גם ד"ר שלי גולדברג חוקרת קבלה מאונ' בר-אילן והזמרת אורה זיטנר.