יום הולדת עצוב לכנסת

קשה מאוד לחגוג בט"ו בשבט השנה את יום ההולדת של הכנסת. אמנם זהו חג ממלכתי למוסד, אבל ודאי לא לקבוצת האנשים המסוימת שמכהנת בו כעת. נוכח מה שעבר על הכנסת ה-16, ומה שמתרחש במירוץ לכנסת החדשה, "חגיגה לדמוקרטיה" היא הביטוי האחרון שאפשר להשתמש בו. הכנסת הנוכחית הייתה מן העלובות בתולדות המדינה, ובצדק זכתה לשלל כינויי גנאי, ש"שוק" הוא מן היותר מחמיאים שבהם.

תזכורת קצרה. במהלך כהונתה של הכנסת ה-16 ניהלה המשטרה חקירות נגד לא פחות מ-27 ח"כים (14 מהם ממפלגת השלטון). נגד שמונה הוגשו כתבי אישום. זו הייתה הפעם הראשונה בה נכנסו חוקרי משטרה למשכן עצמו, כדי לחקור ח"כים שנחשדו בזיוף בהצבעה. בפעם הראשונה הועמדו לדין פלילי שני ח"כים (יחיאל חזן ומיכאל גורלובסקי) על עבירה חמורה של זיוף בכוונה לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וכן מרמה והפרת אמונים. בכנסת הזו נתפס לראשונה ח"כ, אותו יחיאל חזן, על-ידי מצלמות הביטחון, כשהוא מנסה לקחת ללא רשות ציוד הקשור למשפטו. ולראשונה הועמד לדין פלילי - והודה בעסקת טיעון - חבר כנסת, שהוא גם בנו של ראש הממשלה. על אף ריבוי החקירות, הגנה הכנסת הזו בחירוף נפש על חשודים ועל עבריינים, ושלוש פעמים סירבה להסיר את חסינותם של ח"כים שהואשמו בביצוע עבירות פליליות.

עליבותה של הכנסת ה-16 באה לידי ביטוי בשלושה היבטים: בהרכבה הפרסונלי, באופן בו ביטאה את רמתה הירודה של התרבות הפוליטית, וחמור מכל - בהיבט הקונסטיטוציוני: הכנסת האחרונה ביטאה היטב את משבר הדמוקרטיה הפרלמנטרית. כל הסיכויים הם שעניין זה יימשך גם בכנסת ה-17.

על ההרכב הפרסונלי נאמר כבר כמעט הכל. כיצד קנתה משפחה "מוכרת למשטרה" מושב של עור צבי בכנסת, מתנה צנועה לבתם הצעירה והאנונימית; איך גירסה ישראלית של צ'יצ'ולינה ניסתה לשחק אותה ז'קלין קנדי, אבל כבר בפעם הראשונה שדיברה מעל הדוכן חשפה לשונה העלובה את מה שהקוסמטיקה התאמצה להסתיר; ואיך קבוצה גדולה יותר של גברים שנראים כאילו נלקחו הישר מסרטי הפילם-נואר, או מערבוני ספגטי, התרווחו על כיסאות עליהם ישבו פעם קדיש לוז ויוסף שפרינצק, מנחם בגין ומשה סנה, יצחק בן-אהרון ופנחס רוזן. במקום שיהיה מועדון אקסקלוסיבי של העידית שבין הפוליטיקאים, נעשה בית המחוקקים הישראלי למקום המפגש של הזיבורית שביניהם.

מ"אמבה" ועד "הומואיסט"

הורדת סף הכניסה לכנסת נבעה במידה רבה מהתחזקות הקשר במשולש הון-פשע-שלטון, קשר ששרון ג'וניור היטיב לבטא. אבל גם ח"כים כבדי משקל יותר התנהגו לפי הנורמות הירודות של התרבות הפוליטית הישראלית, ושכחו שלכנסת יש גם תפקיד חינוכי. רוני בר-און ורשף חן כינו זה את זה "תולעת" ו"אמבה", ואילו יחיאל חזן כינה את הערבים "תולעים שזוחלות מתחת לאדמה". אורי אריאל קרא לאחמד טיבי "חצוף וטיפש" וזה השיב לו, כנראה לא בלי צדק, "אתה ליגה ז'". לא רק כלפי ערבים רווחו התבטאויות כאלה, אלא גם כלפי בית-המשפט העליון. מאיר פרוש כינה את המשנה לנשיא, השופט מישאל חשין, "חזיר", וצבי הנדל קרא למ"מ יו"ר הכנסת, מוחמד ברכה, "חתיכת אפס, בריון מושחת". נסים זאב אמר על עוזרו של אברהם פורז "הומואיסט שכולם נגעלים מלהתקרב אליו, גרוע מבהמה לפי ההלכה" ואילו בר-און הטיח בגילה גמליאל: "אילו הייתה לי בת כמוך, הייתי הורג את אשתי". לעומתם הייתה השרה דליה איציק מנומסת הרבה יותר, כשהסתפקה בכינוי "אידיוט" לשר מאיר שטרית. ובל נשכח מה חשב טומי לפיד על מקצועה של זהבה גלאון.

אבל העניין אינו רק בעיה של נימוסים והליכות; הכנסת ה-16 ביטאה את משבר הדמוקרטיה הישראלית. ראשית, קשור

הדבר לסוג הבחירות - העובדה שאין לנו שיטת בחירות ייצוגית טובה מביאה לכך שאפשר לקנות קולות (ראו מקרה הגברת גבריאלי), למנות חברים או להיכנס לכנסת מבלי להיבחר כלל (ראו מה שקורה היום למחצית הרשימה של קדימה). לקטגוריה זו הסיפור של מודי זנדברג ממש מדהים: האיש נבחר פעם אחת בלבד בכנסת ה-13, ומאז המשיך לכהן בשלוש כנסות תוך שהוא מחליף סיעות ונכנס לרשימה בזכות שיריונים למיניהם: צומת - ישראל במרכז - סיעת הצעירים – שינוי - הסיעה החילונית - הבית הלאומי - ועכשיו הוא בליכוד. ולאחד כזה מעזים לקרוא נבחר ציבור.

אבל שינוי שיטת הבחירות - הגם שהנהגת בחירות אזוריות אכן חיונית - אינו מספיק. במשך יותר מ-20 שנה הייתה מפת המפלגות שלנו מאובנת, ולא שיקפה את הדילמות האמיתיות של החברה הישראלית. זה נבע מכך שהשסע בין ימין ושמאל בשאלת השטחים-פלסטינים-שלום שיבש את המשחק הדמוקרטי, עיוות את השיח הציבורי ועיקר את נפשנו. כשם שצרפת לא יצאה מן המשבר של הרפובליקה הרביעית לפני שנפתרה מן המארה של אלג'יריה, כך גם אנו לא נצליח להיכנס לעידן פוליטי חדש בטרם נגיע להכרעה לאומית בשאלת השטחים.

אבל גם זה לא הכל. מאז שנות ה-80 סובלות כל הדמוקרטיות הפרלמנטריות ממשבר, "קץ המפלגות" קוראים לו. עיקרו הוא שהמפלגות, שהיו אבן הפינה של החיים הפוליטיים, איבדו מחשיבותן, והתקשורת נעשתה דומיננטית בתהליך הפוליטי. אבל אי-אפשר לקיים דמוקרטיה ללא מפלגות חזקות ויציבות, וכשהן נחלשות - גם הפרלמנט נחלש. כך קרה גם אצלנו. מבחינה זו, גם קדימה אינה מהווה פתרון. יש בה אמנם אנשים מצויינים, ובכלל, הכנסת הבאה תהיה יותר מרשימה מבחינת הנפשות הפועלות בה. אבל המימד האישי הוא רק אחד - פרלמנט חזק הוא פרלמנט שיש בו מפלגות חזקות. וקדימה עדיין אינה מפלגה.

זאת מפלגה?!

עצם השימוש במילה "מפלגה" לגבי קדימה שגוי. מפלגה פירושה ארגון פוליטי, שיש בו חברים ומוסדות וסניפים ומצע אידיאולוגי משותף ופעילות קבועה ונמשכת. מפלגה פירושה חבר אנשים המייצג שכבות חברתיות, שיש להן חלום משותף בדבר סוג החברה שהם רוצה לעצב. כל זה לא קיים בקדימה, וכלל לא בטוח כיצד יתפתח במרוצת הכנסת ה-17. מה שאפשר לומר בשלב זה הוא שקדימה היא "רשימה", לא מפלגה, כלומר: קבוצת אנשים הרצה במשותף לבחירות לכנסת. בעצם, גם זה לא מדויק. חלק מהאישים שהצטרפו אמרו במפורש שהם עושים זאת כדי להיות בממשלה. רייכמן ותירוש, כמו ברוורמן ואחרים במפלגות אחרות, הודיעו מפורשות כי הם נכנסים למירוץ לכנסת כדי לקבל תפקיד ביצועי, כלומר להיות בממשלה. העמדה הזאת נתפשת אמנם כלגיטימית בעיני רוב הציבור, אבל יש בה סכנה. היא מחלישה עוד יותר את הכנסת ופוגעת במעמדה.

בשיטת מימשל פרלמנטרית, הדבר החשוב הוא הכנסת - לא הממשלה. המוסד המחוקק הוא זה שמבטא את ריבונות העם.

הוא המשמש כגוף העליון במדינה, והממשלה כפופה לו. הדמוקרטיה יודעת שהדיבור אינו פחות חשוב מן המעשה, מכיוון שהדיבור עומד ביסוד המעשה. הרי המילה "פרלמנט" בא מ"פרלה" - לדבר. תפקיד הממשלה לבצע מדיניות, אבל הביצועיזם אינו שווה דבר אם אינו מגשים ערכים, השקפת עולם, אידיאולוגיה. כל אלה נקבעים בכנסת, לא בממשלה. הזרוע המבצעת היא זו שצריכה לתרגם את העקרונות ללשון של מעשים.

בבחירות הכלליות נבחרים נציגי ציבור לפרלמנט. אצלנו בבחירות לכנסת חושבים רק על הממשלה. אבל הרי רק חלק קטן בלבד מבין הנבחרים יכהנו בסופו של דבר כשרים. ומה יהיה על כל עשרות הח"כים האחרים? יחליפו סיעות כמו זנדברג? יישבו בעיקר במזנון במקום בוועדות ובמליאה כמו דוד לוי? יהיו כמו חזן וצ'יצ'ולינה? שיטת הבחירות בישראל היא פרלמנטרית, לא נשיאותית. לכן, ההתמקדות של מערכת הבחירות (כולל התקשורת) במנהיגים בלבד, היא שגוייה. ב-28 במרס ייבחרו 120 חברי כנסת חדשים. כדי שהכנסת החדשה לא תהיה כמו זו היוצאת, כדאי להביא בחשבון אילו מפלגות יישבו במשכן ועד כמה אכן מדובר במפלגות, ולא רק ברשימות של כוכבי שביט.