גבע זה לא רק הגבעטרון

קבוצת גבע (ולא קיבוץ!) שוכנת בעמק יזרעאל מול הגלבוע, כולה טובלת בירוק כשהיא מתכוננת ליום הולדתה ה-85 שחל השנה. זו בהחלט סיבה טובה לבקר בה, בעיקר בימי החורף כשהכל ירוק ופורח בעמק.

בקבוצת גבע חי כ-40 שנה ההיסטוריון דוד שטנר, מרצה שלי לשעבר באוניברסיטה. שטנר, שאביו מרדכי היה בין החותמים על מגילת העצמאות כחבר הנהלת הוועד הלאומי ונציג מפא"י, גדל בבית עם תודעה היסטורית והוא מיישם זאת גם בגבע, שם היה שותף למאמצים לשמר את המבנים הראשונים של הקבוצה ולתעד את ההיסטוריה של היישוב. לפני 25 שנה, ליובל ה-60 של הקבוצה, הוציא שטנר את הספר "אל הגבעה שלנו", ובו תיעוד תולדות היישוב.

גבע נותרה קבוצה במתכונת הקיבוץ הישן. ההפרטה כמעט שלא הגיעה לשעריה, יש עדיין חדר אוכל שפועל ללא כרטיס מגנטי, יש מכבסה וחדר קיפול, ויש גם הרשמה לרכב. בצד הרפת הגדולה קיים מפעל מצליח בשם "בקרה", ובצד מגרשי הספורט החדישים גם ספריה עשירה, מועדון חברים ואולם הופעות. ועדיין, ההכרעות בנושאים הגדולים והקטנים מתקבלות בהצבעה בקלפי.

הצריף הראשון הפך למוזיאון

שטנר, ההיסטוריון הצמוד והמלא כרימון, לוקח אותי אל "שדירת המייסדים", שדרה של וושינגטוניות שנמצאת צפונית לחדר האוכל הנוכחי (שהוקם בשנות ה-40 ותוכנן על ידי האדריכל אריה

שרון). בצידה המזרחי של השדרה שכנו האוהלים של המתיישבים הראשונים, שם גרו כמה שנים עד שנבנה צריף המגורים הראשון בשנת 1924.

הצריף שוכן ממערב לשדרה - צריף שוודי טורי בן 7 חדרים, שמכיל כיום מוצגים מעברה של גבע: הריהוט הצנוע של שנות ה-20 וה-30, מיטות הילדים ופריטי לבוש, דוגמית מחדר-האכילה ההיסטורי, כלים חקלאיים, הסליק המקומי וסרטים על תולדות גבע והגבעטרון.

בכניסה תלוי צילום ענקי שצולם בגבע במלאת 20 שנה לקבוצה ובו נראים כל תושבי המקום, כולל הסבים והסבתות שהגיעו מאירופה ורוסיה לגור בקיבוץ עם ילדיהם. כל דמות ממוספרת ולצד הצילום מקראה. אחד מהילדים היפים שבולטים בצילום הוא דידי מנוסי, יליד גבע. המוזיאון הוקם לצרכים פנימיים, אך בודדים ומשפחות יכולים לבקר בו. 

ממערב לצריף השוודי, הבית הבנוי הראשון של גבע ("בית א'") עם גג רעפים שנשמר במתכונתו המקורית ומשמש כיום כמשרד. ליד הצריף, לכיוון דרום, שוכן חדר האוכל הראשון של היישוב ("חדר האכילה") גם בו נעשה כיום שימוש אחר. ממערב לצריף השוודי, הבית הבנוי הראשון של גבע, גם לו גג רעפים שנשמר.

בהמשך, לכיוון צפון (בדרך למתקני הספורט), נמצאים כמה מבנים ששימשו כבית ספר וכיתות לימוד. ליד חלק מהם מוצב שילוט המספר בקצרה על עברם.

הטיול בגבע מוביל מזרחה, לכיוון המשק. לצד הרפת הגדולה ניצב מגדל המים והאסם, שעליו מתנוססות כיום אנטנות סלולריות. הלול הגדול שבסמוך לאסם הפך בעזרת שיפוץ למשכנו של מפעל "בקרה" ובסמוך לו האורווה, שמשמשת כפאב של הקבוצה. בגבע, עושה רושם, לא הורסים מבנים ישנים.

קבוצת גבע שוכנת בשיפולי הגבעה שמול הגלבוע. בקיץ חם, ולכן ראשוני היישוב ישבו וחשבו כבר אז איך להקל על החברים. התוצאה היתה שכל בית נבנה על גבעה מלאכותית קטנה ועל עמודים קטנים, ולא צמוד קרקע כדי שהרוחות יצננו אותו. גם התכנון של פריסת הבתים נעשה כך שהרוחות יצליחו לנשוב בין הבתים. "חשבו על כל דבר", אומר שטנר, "ולכן כל כך חשוב לנו לשמר את התכנון הזה גם היום". שטנר מצביע על דבר מעניין נוסף: בין חדר האוכל במזרח לבין הספריה והמועדון במערב מפריד כר דשא גדול. בקבוצה הקפידו להתאים את צורת המבנה של חדר האוכל לזה של המועדון והספריה שנבנו מאוחר יותר וכך נשמר רצף תכנוני יפה. לצד הספריה יש פינת זכרון לבני היישוב שנפלו במערכות ישראל, ובספריה תלויות תמונות הנופלים וחומר אודותיהם. 

בצריף השוודי ניתן לבקר (לא קבוצות מאורגנות), בתיאום מראש עם דן ידין - טלפונים: 6535171 - 04, 054-6633230.