אהבה בכיוון אחד
אהבה חד סיטרית יכולה להיות הדבר הכי עצוב בעולם, בעיקר בגלל שבסוף הדרך שעושים איתה מגיעים רק למקום אחד: למוטל הלבבות השבורים. אני נוסע בכביש חד סיטרי, מצפה שאולי פתאום תבוא מולי מכוניתו, למרות שאני יודע שאין סיכוי
גם בימים שלאחר פגישתנו האחרונה לא יכולתי להסיר מחשבתי מרמי. בכל דבר שעשיתי ולכל מקום שהלכתי, הרגשתי שאני הולך עם שאריות ממנו שנשארו אצלי במוח. בהתחלה זה היה ממש נחמד, ואפילו נהניתי מהתחושות של crush על בחור שאפילו לא מודע לעומק שלהן. ביום שלישי נפגשתי איתו לפרויקט חוץ נוסף שהטיל עלי הבוס, והסתובבתי איתו קצת, מנסה להיות הכי חביב שאני יכול, כדי שלא ירגיש שאני בעצם מתנהג כמו ילדה בת 16 שמעריצה. ניסיתי גם להראות לו שהכל בסדר לאחר אותו ניסיון קטן שלי להתחיל איתו, שנסתם בשניה תחת הכותרת "אני לא פנוי".
חיברתי פרטים דלים ביותר שהוא זרק לי על עצמו, ועשיתי הרבה אחד ועוד אחד. למשל, הוא אמר שהוא לא נוטה להיות נחמד עם האנשים שהוא עובד איתם, אלא להיות "קורקטי". לא יכולתי שלא לחשוב איפה אני ממוקם בסקאלה של נחמד / לא נחמד. דווקא איתי הוא היה הכי מקסים שבעולם, אבל אולי זה היה במסגרת הקורקטיות? פיסות המידע שקיבלתי העידו כי הבנאדם בן 31 ובמערכת יחסים רצינית מאוד, אולי אפילו כמה שנים טובות. הם גרים יחד בדירה מעוצבת למדי, ונראה שמרוויחים טוב, והכל "מושלם".
חלמתי על אדם עם גרזן, והיה לי ברור שזה אני
בבוקר שאחרי הקצתי מחלום בלהות, בו אני נעול בווילת הקומפלקס של ההורים שלי שגרנו בה בשנות הנעורים שלי, בבאר שבע. בחלום רצתי מקומה לקומה, רציתי לצאת מהבית, אבל כל הדלתות והחלונות היו נעולים, והמפתחות לא היו בדלתות. אי אפשר היה לצאת. עליתי למעלה לכיוון החדר הישן שלי, ירדתי למטה, וניסיתי לפתוח את דלת הכניסה - אבל זה היה בלתי אפשרי, דלת המרפסת גם היא היתה בלתי ניתנת לפתיחה, ומשם ירדתי לקומת המקלט - הקומה שביליתי בה הכי הרבה זמן בנעוריי כשהייתי בבית. פתחתי את דלת הכניסה לקומה במהירות, ומולי עמד אדם עם גרזן. בחיים שלי לא ראיתי את הפרצוף הזה, אבל היה לי ברור שזה אני. זה "מיק הרע" שרצה להרוג אותי. התחלתי לברוח, עליתי חזרה במדרגות, והוא אחרי עם הגרזן. ואז התעוררתי בבעתה.
האם חזרתי לימי הנעורים שלי? הימים שבהם כל כך שנאתי את עצמי? רמי בהחלט החזיר אותי לשם, עם התחושות והמחשבות וההתנהגות של בן טיפש עשרה מאוהב בפעם הראשונה. המחשבה שאפיינה את התקופה ההיא היתה הקטנת ערך העצמי והכרה בהתאהבות הזאת כחולשה מול מושא האהבה. גם ההתאהבות הראשונה שלי היתה חד סיטרית. גם לו היה חבר, וגם איתו הרגשתי שאני הילד הקטן והמטופש שנגרר אחריו, מנסה לקבל כל פריט זבל שהוא זורק לי על החיים שלו. ואני שונא את עצמי על כך.
אני יודע שאין דבר כזה חיים מושלמים, בטח שלא בזוגיות
אני שונא את עצמי על זה שבניתי דמות של רמי שאינה קיימת במציאות, ואני מאוהב בה. אני לא מכיר את הבנאדם, לא כל שכן אני יודע שאין דבר כזה חיים מושלמים, בטח שלא בזוגיות - כי הייתי שם! הייתי שם שלוש שנים וחוויתי מה זה אומר להיות "הזוג המושלם" שכולם חשבו שאני ואסף היינו, לעומת מה שזה היה באמת. אני שונא את עצמי שאני מרגיש ככה כלפי הבנאדם, ולפעמים זה נראה לי שאני כאילו פועל על ריק, זורק את רגשות האהבה הטהורים שאני מרגיש שמופקים ממני כשהוא בסביבה, וכלום לא מגיע אליו אפילו, וגם אם כן - יש לי תחושה שהוא מקבל אותם אחרת.
אני נוסע בכביש חד סיטרי, ובתוך תוכי מצפה שאולי פתאום תבוא מולי מכוניתו של רמי, למרות שאני יודע שאין סיכוי שזה יקרה. אבל אני ממשיך לקוות. וממשיך להתנהג כאילו יש לי באמת סיבה להתאהב בו, עד שזה נהיה מוגזם ומגוחך - אבל אני לא יכול להפסיק את זה. הילד הפנימי שבי משתולל ושמח ורוצה עוד ועוד ועוד רמי.
אהבה חד סיטרית יכולה להיות הדבר הכי עצוב בעולם, בעיקר בגלל שבסוף הדרך שעושים איתה מגיעים רק למקום אחד: למוטל הלבבות השבורים. עצוב לדעת שאין לי אפשרות לממש את הרגשות הנדירים האלו שגועשים בי, ועצוב לי לדעת שככל שאני מכיר אותו יותר במסגרת העבודה שלנו יחד, אני יותר ויותר נמשך אליו, ויותר מוכן לקבל ורוצה להכיר כל צד שלו. אני רוצה כבר לסיים לעבוד איתו ושזה יעבור לי, אבל הזמן זוחל לו, והחיים בידיעה שאני עוד צריך לראות אותו ולבוא באינטראקציה איתו כבר הופכים לסבל.
הוא מזכיר לי את כל החיים שנראה לי שלא יהיו לי, כי הם לא פנויים בשבילי, ואולי על זה אני עצוב באמת. נראה שלא נועדתי לזוגיות מונוגמית עם בחור מקסים כמו רמי, להיות עצמאי, להרוויח הרבה כסף ולגור בבית מהמם עם החבר שלי. באיזשהו מקום נשארתי נעול בווילה של ההורים שלי, ללא פתח או מפלט עד היום שבו הצד האפל שלי יצליח לרצוח את המלאך שבי.
אחרי שעבר לו שוב גל של חוסר בטחון עצמי, ומחשבה על כמה אני "לא מספיק טוב" בשביל שיהיה לי טוב בעולם הזה, התחלתי לראות את הסיטואציה מזווית קצת אחרת: בסופו של אותו יום מצאתי את עצמי בוכה על המחשבה שאני חושב שאני בן אדם "לא טוב", ולכן מגיע לי להיות במעמד נחות יותר מאשר האנשים שהם ה"איכותיים יותר" (שאותם ייצג עבורי רמי) ולא להסכים לקבל על עצמי את האחריות לחיות חיים טובים יותר. היה לי נורא עצוב פתאום לראות שאני נמצא במין מעגל קסמים שאני לא מצליח לצאת ממנו, שבו אני חושב על עצמי שאני באמת בסדר, אבל מתנהג עם עצמי כאילו אני לא בסדר, ו"לא מגיע לי". עצוב לי שאני מתנהג לעצמי כמו הורה שמתנהג לילד "רע", או כמו ילד שונה שיודע שמגיעה לו התייחסות רעה, בגלל שבתוך תוכו, כשאף אחד לא יודע, הוא מפנטז על אהבה לבנים. למען האמת, מעגל הקסמים הזה אפילו היה יותר עצוב מאהבה חד סיטרית שלעולם לא תמומש.
לפנייה לכתב/ת 
עצוב לי שאני מתנהג לעצמי כמו הורה שמתנהג לילד "רע"
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
