הקפיצה הגדולה

נתחיל בגילוי נאות, או בעצם גינוי נאות: בעלי מעדיף שאני לא אנהג באוטו שלנו. "ליתר ביטחון" הוא אומר, לא שאני מבינה למה. אם כי אני באמת פחות קטנונית ממנו לגבי שריטות קטנות, וגם דפיקות גדולות לא ממש מזיזות לי. בכל מקרה, בעלי מעדיף שאגיע מנקודה א' ל-ב' במונית - אבל עידו כהן נתן לי לנהוג בטרקאן אקסטרים, "רכב העבירות הכי טוב בארץ" לדבריו. ובניגוד לאלה של בעלי, דבריו בהחלט שווים משהו.

כהן מתפרנס מלבנות מכוניות, בהתאם לדרישת הלקוח או לסתם טירוף רגעי. הטרקאן אקסטרים, מפלץ ששוויו מוערך ב-700 אלף שקל, שייך מן הסתם לקטגוריה השנייה - והוא לא מרשה לאף אחד לנהוג בו. כלומר, לאף אחד שלא קוראים לו אני.

איך היה? קצת כמו רומן מחוץ לנישואים. שונה כזה, חדש וקצת מלוכלך. מה גם שבעלי בכה בלי הפסקה, רואה איך אני מגשימה את הפנטזיות שלו עם גברים אחרים. ועוד איזה גברים. כאלה שחיים בדיוק את החיים שאתם מפנטזים עליהם.

סע, אתה עובר עליו

בחניה של עידו עומדים 15 כלי רכב שונים. אחד מהם, סתם לדוגמה, הוא מונסטר-טראק שאפשר לכסח איתו את האוטו של זה שמנסה לחתוך אותך בפנייה ימינה. עם המונסטר, אגב, כהן גם מופיע באירועים, אז אם אתם עוד לא סגורים על איך לבדר את האורחים בברית של הילד - הנה רעיון.

כלי אחר שנכנס בקלות לקטגוריית המונסטרים הוא ה"זיבאר", ג'יפ שכהן פיתח עבור הצבא כדי "לאכול האמרים לארוחת בוקר, לקנח בדיפנדר ואחר כך לעשות גרפסים של סולר כל היום". לא, באמת: דרישות הלקוח, במקרה הזה צה"ל, היו "רכב כמו האמר, אבל הרבה יותר טוב. אה, וגם שיהיה נורא זול". אגב, תתפלאו לשמוע, אבל הקטע של הזול דווקא היה קל. חלקים ישנים של ג'יפ סופה ונ"נ אביר, כמה גלילים של מסקינג טייפ, והופה. יש לנו כלי-כלי.

חודשיים לקח לכהן לבנות את הזיבאר - שבניגוד להאמר באמת יכול לעבור בכל חור. ובעוד ניגוד להאמר, אין שום צ'אנס שתראו בו נובוריש או ראפר שחור שדופק רייסים: היום מפטרלים שלושה כלים על גבול מצרים, ועוד אחד מפטרל על שביל הטשטוש בין הבית של כהן למכולת.

בתור אחד שבונה מכוניות שטח, מטפל במכוניות שטח ומייעץ לאנשים שבונים או רוצים מכוניות שטח, הייתם מצפים שבזה תסתכם הפעילות המוטורית של כהן. אבל לא, כי הוא אוהב גם להתחרות על היצורים המפחידים שהוא בונה. כמו למשל בתחרות העבירות "יונדאי אקסטרים", שנערכת כבר כמה שנים. ובטח לא תתפלאו לשמוע שהוא החליט לנצח עם כלי מתוצרת עצמית - שיוכל לעלות על כל דיונה ולרדת מכל קיר. ככה בא לעולם הטרקאן אקסטרים, שסיים את התחרות הראשונה העונה במקום השני, אבל הפך למרענן הרשמי של נישואי.

הנוסחה שעליה חשב כהן היתה די פשוטה, כשחושבים על זה: קודם כל צריך מרווח גחון בן זונה. אחר כך צריך צמיגי ענק מגומי מיוחד, וצריך היגוי לציר הקדמי. אבל גם לאחורי, בשביל רדיוס סיבוב של עגלת סופר. אה, והרבה כוח. 500 כ"ס בילט-אין, ועוד 200 למשימות מיוחדות שאורכן לא יותר מ-10 שניות (נכון, בדיוק כמו בסרט ההוא, כשהם לוחצים על המתג ועפים קדימה תוך אובדן הכרה). יש גם מתלים נורא מתוחכמים עם כל מיני קפיצים ובולמים וכוונונים, אבל אין לי שמץ של מושג מה זה אומר. מה שאני יודעת זה שאין מזגן, אין חלונות חשמל, אין מיני דיסק. אבל יש מדבקה של יונדאי טרקאן, שזה פחות או יותר הדבר היחיד שיונדאי אחראית עליו באוטו חוץ מהצופר.

היי, תראו - בלי ידיים. ורגליים (צילום: זיו קורן)

בהתאם לדרישות, הרכב הזה גם די גבוה: משהו כמו שני מטר. וכששמים עליו גמדה שחושבת שהיא 1.65 מ' אבל היא ממש לא, זה נראה ממש מצחיק. וזה לא רק נראה ככה, כי אחרי שנכנסתי לתא הטייס גיליתי שאין צ'אנס בעולם שאצליח להגיע לגז. חמור יותר, גם לברקס לא הצלחתי להגיע. אבל עידו אמר שחבל לבזבז את הזמן על האטות, אז החלטתי שאפשר לעזוב את הברקס ולהתרכז בדוושה הכי ימנית. לא יעצור? שלא יעצור.

עכשיו, קשה להכריע מה יותר כיף: לדרוס עצים שצמחו במקום הלא נכון, לדפוק רייסים בשיפועים שמרגישים כמו 90 מעלות, לקפוץ קצת (ממש קצת) באוויר - או להחזיק את ההגה ולהתפלל שכל האנשים מסביב יודעים שאין לי שום מושג איך עוצרים. אתם יודעים מה, אולי זה דווקא רעש המנוע המטורף שהתערבב לי בראש עם ריח של "עשיתי אמבטיה במכל דלק".

עצור, שכחתי את הטחול שלי

אחרי שהוריד אותי מהמושב באבירות, כהן שאל אותי אם לא אכפת לי לשבת רגע לידו כדי לראות מה המפלצת שלו באמת יודעת לעשות. רציתי לשאול אותו למה בדיוק הוא מתכוון כשהוא אומר "המפלצת שלי", אבל בינתיים האוטו התחיל לזוז. הסתכלתי לכיוון המקום שבו בדרך כלל צריך להיות מושב נוסע, או נווט, וגיליתי משהו נורא מעניין: אין שם כיסא.

בינתיים התקרבנו לקיר של 90 מעלות, וכהן לא נראה כמו אחד שיש לו סיבה טובה במיוחד לעצור לרגע. אז חיבקתי נורא חזק את כלוב ההתהפכות עם הידיים והרגליים, והחלטתי שזה הזמן להפעיל את הסירנה. כן רבותי, צרחתי בהיסטריה נוראית. זה לא השפיע, אז צרחתי קצת יותר חזק, אבל כהן היה עסוק מדי בלהראות לי איך גברים נוהגים.

למרות שהטרקאן אקסטרים הוא הכל חוץ מאופנוע, ממש פחדתי. כאילו, לכו תדעו אם המזל לא יפנה לכהן עורף דווקא כשאני כאן, צמודה לצינורות החיזוק של הרכב הזה כמו דוב קואלה לעץ. מצד שני, במילה נדושה אחת, זה היה מדהים.

אה, ועניין קטן לסיום - בעלי כבר מסכים לתת לי לנהוג באוטו שלנו. זה לא שהוא כבר לא חושש שאיזה עמוד סורר יתנקש לי בטמבון; זה שהוא חושב שככה, אם שוב ישלחו אותי מהמגזין הזה לחפוז מהיר ועצבני עם גבר מסוקס והכלי המפלצתי שלו, אני ארשה לו לעמוד בצד ולהסתכל.