זוהר חלקית
10 שנות השתיקה של סיון שביט הולידו אלבום אישי ומרגש, אבל מעט חלבי
נורא יפה, באמת נורא יפה, אולי אפילו קצת יותר מדי. "וניל", אלבומה החדש והשני בסך הכל של סיון שביט, הוא פיסה של נשיות ישראלית מן הזן היותר נעים שלה. מהורהר, כבד ראש, אינטליגנטי, אבל נעדר עוקץ וחספוס אמיתי.
שביט היא עוף מוזר בשמי המוזיקה הישראלית. כבר חלפו כבר 17 שנה מאז התגלתה עם השיר המקסים "האופנוען" ששובץ באוסף המשובח "נענע דיסק 1". אלבום הבכורה שלה "הכחול האפור הזה" יצא רק ב-1995 וכלל את הלהיט הענק "נשקי אותי". חלפו 10 שנים תמימות עד האלבום השני, במהלכן הבליחה שביט רק פעמים ספורות.
אם מתעלמים מהר הציפיות שהולידה השתיקה הממושכת, אפשר בהחלט להנות מהאלבום ומהשירים היפים שבו. אמיר צורף, בן זוגה של שביט והמפיק המוזיקלי של האלבום, יצר לה סאונד אמצע הדרך מן הזן האיכותי, מהסטייל של דיידו למשל. הטקסטים של שביט כנים ומרגשים, הלחנים של שביט וצורף לעומת זאת מוצלחים רק בחלקם - וזו הבעיה העיקרית של האלבום. יש בו בסך הכל 10 שירים, רק כמחצית מהם בעלי נפח של ממש.
השיר הטוב ביותר באלבום הוא הדואט של שביט עם אביתר בנאי "יפה יותר מיפה", ובכלל, נדמה ששביט זקוקה לסוג של נוכחות קולית עוצמתית יותר לידה כדי להמריא, כך למשל בדואט הנפלא שלה עם יוסי בבליקי "24 שעות ביממה" מהאלבום "דצמבר". יש בשביט משהו קצת עדין ושברירי מדי, ולדעתי, קצת יותר תעוזה ועוצמה היו משרתים אותה. אולי באלבום הבא, נקווה רק שלא נחכה לו 10 שנים.
לפנייה לכתב/ת 
