על אתיקה וגיוס בכירים

מנהלים בכירים ומנוסים אינם מוצר נפוץ, לא בעולם ולא בארץ. הבחירה במי שיאייש את קודקודו של הארגון היא לפעמים ההבדל בין הצלחתו של הארגון לכישלונו.

על כן היה זה אך טבעי כי תתפתח תעשייה שלמה העוסקת במה שמכונה בעגה הפופולרית 'צייד ראשים' (HEAD HUNTING), או על פי המינוח המקצועי, המעודן יותר - 'איתור בכירים' (EXECUTIVE SEARCH).

נשאלת השאלה למה שאדם ייעתר להצעה לעזוב את מקום עבודתו?  "לא טוב לו שם", אמרה מנהלת של חברת איתור בכירים בכנס שערכה חברת הייעוץ הארגוני נירם-גיתן. "הוא חיכה להזדמנות. שהרי אם היה לו טוב במקום העבודה הנוכחי, לא היה נעתר להצעה".

הוסיפה הדוברת: "אפילו אם טוב לו במקום עבודתו הנוכחי אבל מציעים לו משהו טוב יותר, במסגרתו ימצה בצורה טובה יותר את הפוטנציאל שלו; זו גם תהיה סיבה שיכולה לגרום לו לשקול מעבר לארגון אחר".

לדעתנו, הפנייה של "צייד הראשים" לוקה בפגם אתי. כמוהה כפיתוי – לגיטימי, אך עם קונוטציה שלילית.

דוברת אחרת בכנס, מנהלת חברת השמה שאינה עוסקת בהשמת בכירים, סיכמה את העניין במשפט אחד: "לא אעשה לאחרים דבר שלא הייתי רוצה שיעשו לי". כפי שלא הייתה רוצה שיבואו בהצעות תעסוקה לעובדיה, גם היא לא תיפנה בהצעות תעסוקה לעובדי ארגון אחר.

נצרף היבט נוסף בעל משמעות אתית: לעיתים, עובד ספון לבטח במקום עבודה מסוים ומקבל הצעה שקשה לעמוד בה. הוא משתכנע, עוזב את מקום עבודתו, ומתחיל להיות מועסק בארגון החדש. אך יש והשידוך לא מצליח והוא נאלץ לעזוב את מקום עבודתו החדש.

אותו עובד יצא קרח מכאן ומכאן, ממי שהיה בעל מישרה מסודרת ונוחה, הפך למחפש עבודה ואולי אף למובטל. לדבר השלכות לא רק עליו ועל הקריירה שלו אלא גם על משפחתו – כלכליות ונפשיות.

האם אין ל"צייד" שום אחריות מוסרית במצב זה? האם הוא יכול להסתתר רק אחרי אמירה, נכונה לכשעצמה, לפיה 'כל אדם בוגר אחראי להחלטותיו'? האם אין כל משקל ליכולת השכנוע שלו? בקיצור, האם רק חווה היא האשמה הבלעדית בכך שטעמה מפרי עץ הדעת?