נחש בריח
קשוחים, גרובים ומקפיצים. "הדג נחש" ויתרו על ההתחנפות לקהל והקליטו אלבום היפ הופ Fאנקי מצוין
"חומר מקומי", אלבומם הקודם של "הדג נחש", הפך אותם ללהקה המובילה בישראל. "שיר הסטיקר" הפך ללהיט ענק, והרכב ההיפ הופ הירושלמי, שיצא לדרך לפני כעשר שנים, הפך למוכר בכל בית. יפה לגלות כי ההצלחה, לא רק שלא שינתה את הלהקה, אלא אף גרמה לה להתבוננות עצמית מפוכחת - שמתבטאת בשינוי הכיוון המבורך באלבומה החדש "בעזרת הג'אם".
זה אלבום רזה, מהודק וגרובי - נטול להיטי ענק - מקפיץ ומאתגר הרבה יותר משלושת אלבומיה הקודמים של הלהקה, שכללו לא מעט התחנפויות לאוזן הגלגלצית. השורשים הFאנקיים של ההרכב, שבאים לידי ביטוי בפרוייקטים אחרים של חברי הלהקה, מקבלים באלבום מקום מרכזי מבעבר, כשהדומיננטיות של הסולן שאנן סטריט מתפוגגת לטובת עבודה קבוצתית.
כבר משיר הפתיחה, "לוטוס", 8 וחצי דקות אורכו, ניכר כי הלהקה מפנה עורף לרדיו. הסינגל "קליפורניה" שבא אחריו גם הוא הרבה פחות קליט מאשר סינגלים מאלבומים קודמים. גם בשאר שירי האלבום, 13 בסך הכל, תתקשו למצוא את "לזוז" הבא. מה שלא אומר שאין פה שירים מצויינים ובראשם: "הנה אני בא", עוד פרק בסוגיית ירושלים VS תל אביב (והפעם נרשם נצחון לעיר החוף), "סטטיסטיקה" עם הטאץ' המזרחי ו"להביא את המכה", 10 וחצי דקות של שנשמעות כמו תוצאה של ליל אלתור לוהט.
לחברי "הדג נחש" תמיד היתה שמחת חיים כובשת, שבאה לידי ביטוי בעיקר בהופעות החיות שלהם ופחות באלבומים - אבל הפעם, נדמה לי, ההנאה של הלהקה מהקלטות האלבום (בחווה מבודדת ביער אמריקני) חדרה גם לתוצאה הסופית.
"הדג נחש" לקחו פה סיכון גדול. אין ספק שרבים מחובבי הלהקה, אלה שמכירים אותם בעיקר מלהיטי הרדיו ולא נמנים על הגרעין הקשה, יתאכזבו מהגרסה המוזיקלית הקשוחה של ההרכב. מצד שני, לדברי הלהקה בראיונות לתקשורת, גם ההצלחה המסחרית הגדולה לא התבטאה בחשבון הבנק שלהם, כך שכבר עדיף מבחינתם ללכת עם המצפון המוזיקלי שלהם (יש לו שם אגב: יוסי פיין), ולתת בראש. מי שבא - ברוך הבא.
לפנייה לכתב/ת 
