בלעדיך אני חצי בנאדם, וטוב שכך
אותו חוט דקיק שמפריד בינינו לביניכם המזדעקים למראה זוגיות פורחת בתוך מסגרת, הוא מה שמכונה בשפתנו "הברית". ברית פירושה יצירת משהו שלם, חדש, שעשוי משני חצאים. על מנת ליצור את השלם הזה, על כל אחד מהחצאים לראות בעצמו "חצי", ולעולם לא "שלם" בפני עצמו. לוותר על ה"שלם", פירושו לוותר על ה"לבד" - וזה לא כל כך פשוט
קוראת את הכתבה
"שלכם" ומתמלאת זעזוע עמוק. רחמים. כעס. מרגישה פגועה בשם כל הנשים. בשם כל הגברים. אני נשואה, בת 22, דתיה. העובדה שאני דתיה (לא חרדית) לא הופכת אותי לחסינה מפני מה שתואר כאן. גם "אצלנו" יש מקרים כאלו. ולא מעט. ואף על פי כן, מפריד "ביננו" ל"ביניכם" חוט דק שאותו לעולם לא תוכלו לחצות.
אני נשואה באושר כבר שנתיים. עדיין ללא ילדים. עדיין "טריים" ומאוהבים עד אין-סוף. אי אפשר לתאר עד כמה הנישואים האלה הם הדבר הנכון והעמוק ביותר עלי אדמות, עבור שנינו. ועכשיו יקומו מתוככן נשים פצועות, יחייכו חיוך מריר ואדום למולי ויגידו לי שאני נשמעת בדיוק כמוהן לפני עשר שנים. "גם אנחנו היינו ככה בהתחלה, חכו, יעבור לכם" שמענו.
ועכשיו יקומו מתוככם גם גברים כרסתניים, יניפו יד שעירה נודפת אפטר-שייב יקר ומגוחך ותוך טפיחה על שכמו של בעלי, יסננו - "בינינו, אחי, כמה זמן נראה לך שתוכל להישאר איתה ורק איתה?" שמענו.
"נו, נראה אתכם כשיגיעו הילדים..." שמענו.
"טבעו של הזכר להזריע כמה שיותר נקבות" - שמענו.
אותו חוט דקיק שמפריד בינינו לביניכם המזדעקים למראה זוגיות פורחת בתוך מסגרת, הוא מה שמכונה בשפתנו "הברית". אינני יודעת אם בשפתכם קיימת מילה שיכולה להוות תרגום הולם למושג הזה. אנסה אם כן להשתמש במילים אחרות כדי להסביר אותו: ברית פירושה יצירת משהו שלם, חדש, שעשוי משני חצאים. על מנת ליצור את השלם הזה, על כל אחד מהחצאים לראות בעצמו "חצי", ולעולם לא "שלם" בפני עצמו.
לא הייתי מתחתנת עם בעלי, אילו הייתי חווה את עצמי כ"שלם" (נשמע מקומם, בטח עבור הפמיניסטיות שבינינו). למען האמת, כמעט והוטלתי לחיי שיממון ובדידות דווקא משום שהיה לי כל כך קשה לוותר על תפיסת עצמי כ"שלם". ברוך ה' שהתפכחתי.
לוותר על ה"שלם", פירושו לוותר על ה"לבד". 'אנחנו כל כך לא אוהבים להיות לבד. ממש שונאים את הלבד. בורחים ממנו! העיקר להיות יחד! נכון?
החוקית והאחרת:
מונולוג בשני קולות
שני זהבי
החוקית: היא ילדה, אני אשה. היא רווקה. אני נשואה. היא הורסת לי את החיים באיטיות ראויה לשבח והיא רוצחת אותי לאט אבל בבטחה. אני מתעבת אותה. גם אותו - אבל איתו התחתנתי. והאחרת: הוא איתי תמיד, אבל הוא באמת לא שלי, אני לא קידשתי אותו ולא ענדתי לו טבעת ולא נשבעתי שבועות שווא. הוא איתי תמיד, גם כשהוא לא נוכח. זו המהות וזו האהבה - אני לא זקוקה לשבועות כדי להפר אותן, נהנית ממה שעכשיו
לא נכון! מי שמסכים עם המשפט הזה הוא אחד משלושה דברים: שקרן, חסר מודעות עצמית, או שטחי. כולנו מכורים ללבד שלנו. לחוסר האחריות המשכרת הזאת של נתינת דין וחשבון אך ורק לעצמנו. לחירות הזו לחלום כל הזמן על האחר הלא מושג, שהפנטזיות אודותיו רק מעצימות את הלבד שלנו, ומאפשרות לנו לחיות באשליה כאילו אנחנו באמת רוצים אי פעם להתחתן. אנחנו תלויים ב"לבד" הזה עד כלות הנשמה.
במסיבת יום ההולדת שלנו, למשל, כשאנחנו מגלים שאין סביבנו אף אחד "שאוהב אותנו באמת", אנחנו עטים בתאווה על עוגת הבדידות שלנו וטורפים אותה לבד. ניזונים מעצמנו ואך ורק מעצמנו. מייללים לכל מי שמעוניין לשמוע אודות ה"חיסרון" שאנחנו משתוקקים למלא בדמות בן/בת זוג, כשלמעשה אנחנו כל כך מלאים בעצמנו שאין בתוכנו אפילו מקום לזבוב. זה ה"שלם" שאני מדברת עליו. אנחנו טוענים שאנו חצויים, אך למען האמת כל כך שלמים.
ה"ברית" אם כן, היא רגע מאוד לא-רומנטי. להיפך. היא אותו שלב שבו אתה פתאום מתפכח, ומתמלא גועל מהלבד שלך. בחילה קיומית של ממש. פתאום אתה מבין שמה שאתה רוצה זה להתבטל לחלוטין כלפי מישהו אחר. אתה "חצי" עד כאב. עד חוסר תחושה. עד אושר. להתבטל לחלוטין, אגב, אין פירושו לחוות איתו "סקס מדהים" כלשונכם. אלא דווקא להפליץ לידו במיטה (וסליחה על ניפוץ בועה רומנטית בדימוי מוחשי ארומטי שכזה.)
חוט הברית הדקיק שמפריד בינינו לביניכם, הוא חוט שלעולם לא תוכלו לעבור. וזה המקום להתנצל על כך שאני מדברת אל כל החילונים בגוף שני-רבים כאילו שאתם איזה סקטור הומוגני ומובהק. ממש לא. אותם חילונים (או דתיים לכאורה) שאני מדברת אליהם, מבינים זאת, או מכחישים, או שזה מורכב להם מדי. לא תוכלו לעבור, משום שאתם מתחתנים כשני שלמים, שהמסגרת המחייבת של הנישואים רק מעצימה את הפרדוקס שבלנסות לחבר שני אובייקטים שלמים זה לזה. כאשר אתם מתחתנים אתם ממיתים כלפי חוץ את הלבד, אך מבפנים כל אחד ממשיך להיות ניזון מעצמו ומפנטזיית הבדידות שלו.
אם יאמרו לכל אחד מכם שללא בן הזוג שלכם אתם "חצי", זה ייתפס אצלכם או כעלבון, או כציטוט משיר נחמד ש"בלעדיך אני חצי בנאדם..." נו באמת. עכשיו תורי לתקוע אצבע בעין ולפקפק בכנות שלך, מר שלומי שבת. "אנחנו", כורתי הברית, ממיתים את הלבד. מבחוץ ומבפנים. הברית תיווצר רק לאחר ההוצאה להורג הנפלאה הזו. רק כשאתה לא מסוגל לחלוטין לסבול את עצמך כשלם, רק אז אתה ראוי להתחתן.
דיברנו על בגידה. אין צורך להבהיר מה הקשר בין מה שניסיתי להסביר כאן בהתנסחות מוגזמת ומתנשאת שאופיינית לי, לבין בגידה. ובכל זאת משפט אחד לסיום: אין מצב שאני אי פעם אוכל לבגוד בבעלי, כי שום מאהב פוטנציאלי לא יסבול את הריח שיש לי מהפה בבוקר. ודי לחכימא.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
