"אל תבזבז לי את המוות", השביע אותי מייקל

"מנסה לכתוב", השבתי.

ומייקל פרץ בבכי.

אלמלא שאיפתו להיות סופר, מייקל היה אדם מאושר. אבל מייקל החליט להיות סופר. הוא התפטר מכל עבודותיו הפשוטות, לקח את כל חסכונותיו הצנועים ונסע לוונציה, בה בחר לגמור את חייו באחת התעלות, בתור נושא של הפרק האחרון בספרו. הוא יקפוץ אל המים, עם אבן גדולה כרוכה בחבל סביב צווארו, אבל עד אז הוא מנצל את המצב הטרגי לצרכי כתיבה.

הזמן שעומד לרשותו קצר: חודש וחצי בלבד עד הסנט האחרון שברשותו, ולכן הוא מנצל כל רגע פנוי. בשעות היום הוא בוחן

תעלות אפשריות למותו ונקודות זינוק מרשימות, עם רקע אדריכלי הולם, ובשעות הלילה הוא כותב על לבטיו בין התעלות, על נקודות הזינוק ועל סגנונות הרקע השונים באדריכלות הוונציאנית.

"לא חשבתי שאפשר להוריש אישיות", ציין בסיפוק רב.

הוא התייצב אצלי בכל יום, מיד עם שובי מבית המלאכה, והניח על השולחן טקסטים חדשים, ומדי פעם נכנס לשאול איך אני מתקדם ומה דעתי על התעלות השונות ועל נקודות הזינוק האפשריות. שוחחנו בלי לחסוך בזמן, כי מייקל אמר שהשיחות המתמשכות שלנו עוזרות לו להבין טוב יותר את מותו. הוא היה מאוכזב ממני רק בעניין אחד: לא מצאתי בכתב היד שלו מקום לתיקונים. הוא כתב במשפטים שגויים, בשפה של יומיום, שחיבורם ביחד, בנוסח חסר שחר של אדם הכותב על מותו, שהעניק להם חן נדיר. מייקל התגלה בוונציה כסופר מוכשר של שפה ירודה. אם כבר תיקנתי, שיבשתי את מעט המשפטים שלא היו שגויים.

"אתה גאון בכתיבה כושלת", חזרתי ודיברתי אל אוזניים ערלות.

מייקל היה חייב למות, משום שהוא סירב להשתכנע שהוא מושלם בתור אדם פשוט.

"אל תבזבז לי את המוות", השביע אותי. "אם הספר לא יתפרסם, אז בשביל מה הייתי צריך למות?"

הוא היה מאושר כאדם שמותו קרב. כתב בלילות כמו מטורף

מעולם קודם לכן לא חווה הרגשה כזו של אדם שכותב טרגדיה בקלילות מרשימה. המוות היה הנכס הטרגי היחיד שלו. בשאר המובנים, החיים שלו היו חסרי פוטנציאל דרמתי. הוא לא נשוי ולכן אי אפשר לבגוד בו, אין לו ילדים שעלולים למות ממחלה קשה או בתאונת דרכים, אין לו עבודה קבועה שאפשר לפטר אותו, ואין לו בית משלו שעלול להישרף, או לעלות  השמימה בסופת טורנדו.

יכולתי אמנם לשחק את החבר המבין ולא לדבר על לבו, אלא ביום האחרון, לאחר שהספר יהיה כבר כתוב כולו. אבל חששתי שאם הוא יחיה, והספר יתפרסם, הוא עלול לקרוא את הביקורות. יכתבו עליו שהוא לא יותר מאשר קוריוז ספרותי חד פעמי. מקסים, מרשים, מעורר מחלוקת, ועדיין קוריוז שאינו יכול לחזור על עצמו. שפה ירודה שטובה לספר אחד בלבד. ומייקל היה נפגע עד עמקי נשמתו. הוא לא מסוגל לחשוב על עצמו בתור סופר של ספר אחד. העובדה שהוא חייב למות מיד לאחר

אותו ספר היא עובדה מצערת לדעתו, אך לא מהותית לכשרונותיו הספרותיים. זאת אומרת שהוא היה מת בכל מקרה, אלא שהפעם הוא היה מת מצער. האיש הזה, עם נשמה של שפה טובה ויכולת של שפה ירודה, היה בנוי מלכתחילה למות בכוחות עצמו, ואם כן - מוטב שימות בשעתו הגדולה ביותר.

פרק א': ריח של אשה שחושבת עליי

הבלוג של סבסטיאן