גם אני רוצה את האגדה, גרסת האקסטרים
אני רוצה שמישהו יביא לי את דניאל סלומון, שישיר לי שיר אהבה במדרחוב נחלת בנימין, כדי להביע כך את אהבתו אליי. גם אני רוצה לעמוד דום עם קוקטייל של מבטי פליאה, התרגשות ורוך בעיניים, מול זה שהביא אותי לאנדרלמוסיה רגשית בזכות האהבה שהוא מרעיף עלי בגאווה וראווה, ושלא יהיה איכפת לי שעשרות ניצבים מסתכלים עלי ומחכים לנשיקה המיוחלת בינינו. אם אני חיה בסרט, תביאו את הפופקורן
גם אני רוצה לעמוד דום עם קוקטייל של מבטי פליאה/התרגשות/רוך בעיניים, מול זה שהביא אותי לאנדרלמוסיה רגשית בזכות האהבה שהוא מרעיף עלי בגאווה וראווה, ושלא יהיה איכפת לי שעשרות ניצבים מסתכלים עלי ומחכים לנשיקה המיוחלת בינינו, אפילו שהם מזייפים קלות. גם אני רוצה את האגדה.
התגובה המתבקשת היא שאני חיה בסרט, ושדברים כאלה קורים רק בטלוויזיה. גם התסריט וגם האהבה המתפרצת. האפשרות שאהבה אמיתית היא מיתוס הפכה להיות כל כך אלמנטרית, שאנחנו מקבלים אותה בהשלמה קלילה, ואפילו מתייחסים אליה כאל עובדה קיומית. אם הייתי מורידה קילו בכל פעם שהייתי שומעת מישהי אומרת "אני לא מאוהבת בו אבל יש לו מלא כסף וגם ככה האהבה נגמרת בסופו של דבר", הייתי היום מודדת ג`ינסים בתא מדידה צפוף עם מירי בוהדנה. איך ומתי קרה שנעשינו כל כך סקפטיים, עד שההנאה האחרונה שנשארה לנו בעולם הזה שלא עולה כסף מלבד סקס (במעגלים מסוימים טענה זו תעלה מחלוקת) מאבדת רייטינג בכל רגע נתון וצונחת בטבעיות למקום זניח במצעד המשאלות?
בתוך תוכנו כולנו מצפים לקבל פרח או לב משוקולד
הרי לא ייתכן שכולם נפגעו קשות מאהבה נכזבת שהותירה אותם פסימיים ואטומים לאהבה חדשה. לא כולם מטפחים את הטענה שאותה אופוריה שעוטפת אותנו ברגע שאנחנו מתאהבים, היא בעצם תוצאת פעולה של מולקולה בודדת במוח שפוסקת לאחר כשנה. רובנו חוגגים את חג האהבה הלועזי והעברי, ואפילו אם זאת רק למטרת סיבה למסיבה, בתוך תוכנו מצפים לקבל פרח או לב משוקולד מהאחד והיחיד שמחמם לנו את המנוע ומבריק לנו את הספוילר.
אנחנו רצים לקופת חולים ומוכנים לשבת חצי שעה בחדר המתנה מפוצץ וירוסים וחיידקים קטלניים רק על מנת לוודא שאנחנו בריאים אנטומית, כי "קודם כל הבריאות", ומתעלמים לגמרי מהעובדה שאפשר לבלוע חצי ארגז אדוויל ביום, לגרגר עם שום ולשתות גלון שמן קיק כל בוקר, ובכל זאת ללא אהבה, אתה נחשב כמת מהלך.
לא מוותרת על הנפש התאומה (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
תקראו לי אולד פאשנד, אבל אני מאמינה באהבה. אני אחזור על זה שוב כדי להעצים את האפקט: אני מאמינה באהבה! עם סימן קריאה! אני מסכימה עם האמירה הספקנית שרק בודדים אכן מוצאים את הנפש התאומה שלהם, שאיתה ייבנו חיים ארוכים של אהבה אינסופית. אני אפילו יכולה להבין את מי שסבור שאין דבר כזה נפש תאומה, שזו המצאה של חברת הולמארק שמרוויחה עליה מיליארדים בחגים ואירועים מיוחדים. אבל בודדים ככל שיהיו, הם קיימים. מספרם המועט הוא לא תוצאה של הצלחה מזערית של הקונספט, פשוט מעטים הם אלה שהיו מוכנים להמתין בסבלנות לבואה, ולא מיהרו להתחתן עם מי שפרגן להם בדרכים אחרות, כי הם האמינו שבסופו של דבר שגם כך האהבה היא שולית. מה שטוב בטעות הפטאלית הזאת, היא שכמו ברוב טעויות החיים, מתפכחים ממנה ברמות בומבסטיות, ומי שיוצא ממנה, יוצא עם ניסיון וחוכמת חיים דייה, שפחות או יותר תנתב אותו אל הנפש התאומה עליה דילג בפעם הראשונה.
אומרים שכאשר רואים זוג מאושר מעל גיל 35 שמפגין את אהבתו בהתמזמזות שקופה במקום ציבורי, סביר להניח שמדובר בזוג נואפים. אצל קובי מידן חוקר פרטי שעוקב אחרי זוגות שכאלה סיפר, שמי שבעניין מיד מזהה אותם, שכן האהבה היחידה שיכולה לגרום לשני אנשים בוגרים להתנהג כזוג תיכוניסטים מאוהבים חסרי תקנה היא "אהבה אסורה". ההיגיון אומר שהוא כנראה צודק, ועל כך הוא מרוויח את הביג באקס. אבל בכל זאת אני מתעקשת שמדובר ב-80 אחוז מהמקרים בלבד. 15 אחוזים נוספים שייכים לזוגות שהם ב"סיבוב השני" של חיי האהבה שלהם, שכפי שציינתי קודם, החכימו מכישלון הניסיון הראשון וזכו להזדמנות נוספת, בריאה יותר, שמפרפרת להם את הבטן וגורמת להם להתהלך 20 סנטימטר מעל האדמה. חמשת האחוזים הקטנטנים שנותרו שייכים לבני המזל שאוהבים אהבה גדולה ואמיתית, כזאת שמלווה אותם בכל דקת קיום. כזאת שאני רוצה.
אם זה אומר שאני חיה בסרט, אז שיהיה. תכינו לי פופקורן ותנמיכו את המיזוג כי אני אהיה כאן זמן ממושך. ותגידו לבחורה בכניסה לאולם שאם במקרה הנפש התאומה שלי תגיע, שתכוון אותה אלי. אני זאת עם המחשוף וקוקטייל מבטי הכמיהה/רעב/תקווה בעיניים, שיושבת ליד המעבר. שיהיה מקום לפסנתר.
לפנייה לכתב/ת 
