יש איזה סרט ליד הפופקורן?
העלילות נעשות יותר מטומטמות, האפקטים יותר מוכרים, והתוצאה היא משחק וידאו משמים. שמוליק דובדבני לא אוהב את מה שהוליווד עושה לנו בקיץ
וכה אמר רוג'ר איברט, מבקרו הפופולרי של ה"שיקגו סאן טיימס", ממש-ממש לאחרונה: או שרוצים לראות סצנות פעולה נבובות וקטעי אפקטים ממוחשבים, המבוצעים במהירות מסחררת ובדיוק טכני – או שלא. איברט, בעוונותיו, רואה בפעלולי ההיי-טק הללו פשוט עוד ועוד מאותו שעמום. ואם איברט, מחניף לתעשייה שכמותו, מודה שכבר הגיע לנקודת שבירה, לרגע שבו לא לגמרי אכפת לו, קרוב לוודאי שאכן הגיעה שעתן של המילים שאתם עומדים לקרוא – להיאמר.
השפל שנרשם בקיץ אשתקד בקופות ארצות הברית – היצרנית האולטימטיבית של סרטי הקיץ – מעיד, שהבעיה איננה כלל של מבקר גבה מצח כזה או אחר. ודאי יתפלא הקורא, אבל לא מעט מבקרי קולנוע, וזה שיושב פה ומקליד הוא אחד מהם, מצפים לסרטי החופש הגדול לא פחות מצרכן הפופקורן הממוצע. העניין הוא בזה, שהסרטים הללו פשוט נעשים פחות ופחות טובים, והתוצר הסופי שמרצד על הבד מתקשה לעמוד במקדמי הציפיות.
שכן, עם יד על הלב, העלילות שנעשות יותר ויותר מטומטמות, האפקטים שהופכים יותר ויותר מוכרים, והעיבודים (הגרועים, בדרך כלל) לסדרות טלוויזיה מיתולוגיות – מישהו פה עוד זוכר אסון העונה לשם "סמנתה" – מותירים את הצופה, זה שכבר לא מוכן להסתפק רק במיזוג אוויר – כמהּ ליותר. וכך, עם תחושת התלהבות הולכת ופוחתת מצד רוכשי הכרטיסים, סרטי הקיץ פשוט חדלים בהדרגה לספק את החוויה שלשמה הם קיימים – לבדר.
אני מאמץ לרגע את מוחי, מנסה להיזכר ב"מר וגברת סמית", בו כיכבו בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי בקיץ שעבר. המון יריות, מרדפים ובית שמתפוצץ לרסיסים. מה עוד היה בסרט ההוא? קשה לומר. מרוב תנועה, לא היה בו סיפור, לפחות לא כזה שאפשר, או מעניין, לעקוב אחריו; ומרוב רצון להרשים – ולעתים נדמה שזוהי מטרתם היחידה של סרטי הקיץ – כל שנותר היתה תחושה עמומה, שהסרט מיצה את עצמו בחמש הדקות הראשונות. עוד תכונה מצערת של כמה מהסרטים הללו, שהופכים מונוטוניים יותר ויותר.
חמור מזה - “היום שאחרי מחר" מלפני שתי עונות, או "מלחמת העולמות" מהקיץ שעבר, מייצגים את הוליווד בשיא כוחניותה ודורסנותה. סרטי הקיץ מספקים כיום להמונים בעיקר את הספקטקל של השמדה והרס המוני – ואת ההנאה ממנו. העובדה שלאיש מצופי סרטו הנ"ל של ספילברג לא ממש היה אכפת אם ישרוד טום קרוז או ימות, משקפת את האטימות הרגשית של הסרטים הללו, ואת התחושה שמרב היצירתיות הושקע בהם בתוככי המחלקות הטכניות, כשמושגים כמו עלילה סבירה או הזדהות הפכו זה מכבר למיושנים ומיותרים.
ובכלל, דומה שאת סרטי הקיץ הטובים והמלהיבים באמת משגרים אולפני הוליווד למסכים בכלל בחורף. “קינג קונג", למשל, או סרטי "שר הטבעות" ו"נרניה" (בהנחה שזה האחרון עונה על ההגדרה של סרט טוב). הרי גם העומדים בראשם מודעים זה מכבר לעובדה שכבר אי אפשר לסמוך על אנשים שיצאו מהבית – מבלי שיהיה אכפת להם מה הם עומדים לראות – רק כדי להפיג את השעמום או מכוח הרגל. סרטי הקיץ הם עתה משחקי וידאו מעוררי פיהוק – ויבואו על העדות "הנוסע השמיני נגד הטורף" או "האויב שבפנים" על שני חלקיו – ומה לעשות שחלק מצרכניהם כבר ממש עבר את הגיל.
זה לא החום, זו הלחות, ואין כמו אולם קולנוע ממוזג כדי לפוש בו קמעא מהאספלט הרותח שבחוץ. הבעיה היא, מבלי להתנשא, שמהומת האלוהים שמתחוללת ברוב המקרים על הבד הופכת אפילו את הניסיון הזה, להוציא את השכל לאוורור, לחוויה מייגעת. אחד מסרטי הקיץ הבאים עלינו – לטובה? - נקרא "נחשים במטוס", ועניינו, ניחשתם נכון, בנחשים ארסיים, הממ, במטוס. אני מצפה לסרט הזה – שעלילתו נשמעת כמו משהו שמשחקים בטלפון נייד – כיוון שהוא מבטיח מידה של טראשיות מהנה, שהיא בדיוק מה שכל כך חסר ברבים מסרטי הקיץ. היזכרו, למשל – אבל למה בעצם? - ביומרה המעיקה של "איילנד", הכישלון הבומבסטי ששיגר מייקל ביי למסכים בקיץ. ואם כך תראה גם העונה הנוכחית, יש בהחלט הצדקה לתוגת יולי-אוגוסט השורה על השורות שזה עתה סיימתם לקרוא.
