אני שוב בתמונה
למרות שהטוקבקיסטים בעד, הסיכוי שירדנה ארזי תחזור לקום בשלוש בבוקר כדי להיות שם כשאתם מתעוררים נמוך עד אפסי. זה לא אומר שהיא פוסלת גיחות אחרות למסך, אבל עד שתבוא ההצעה שאי אפשר לסרב לה היא אוספת חומרים לאלבום חדש וחולמת להיות פיית טבע. ראיון נוסטלגי על ההווה
אל קפה אפרופו במתחם היכל התרבות - המקום האחרון בתל אביב שעוד מתרפק על אדיי הפאסון מהניינטיז, היא מגיחה בדיוק בזמן, חמושה במשקפי השמש הגדולים שלה. מדובר בטיימינג מושלם, לנוכח העובדה שרק יום קודם לכן נסדקה קליפת תוכניות הבוקר החדשות, בעקבות נטישתה של שירי ארצי בתום ארבעה חודשי יקיצה מוקדמת בלבד. ירדנה ארזי, האישה שקמנו איתה יותר משמונה שנים, האשה שהקשבנו לקול הרגוע שלה לצד זה של דב גילהר והתמוגגנו מפני הפורצלן המוכרים, נעתרה לראיון אחרי שבועות של פתיינות, הפצרות וחיזורים ופורשת לפנינו את השגרה החדשה שלה, שהיא, כך מתברר, מהנה עד מאוד. "אני נהנית מזה שאני לא צריכה לקום בשלוש לפנות בוקר. אני עדיין הלומה", היא צוחקת, "זה היה כמעט תשע שנים, שמונה שנים ועשרה חודשים".
ספרת?
"כן. אני עדיין לא מאמינה שזה באמת קרה. ידעתי שברגע שכבר לא אעשה את זה - אני אסתכל אחורה בתימהון גדול ולא אבין איך עמדתי בזה. אני עדיין נהנית מהעובדה שזה לא קורה. זה היה המון זמן וזו שעה לא נורמאלית, שעה לא חוקית".
בעקבות השינויים הצפויים בתוכנית הבוקר של "קשת", מתגבש קמפיין של הטוקבקיסטים להחזיר אותך למרקע. אם יציעו לך לחזור, תשקלי?
"אני חושבת שמיציתי את הנושא, אני עדיין בטראומה, באפטר שוק של השעה. אני חושבת שכמעט תשע שנים זה המון זמן לעשות את זה. בכל פעם שהשעון צלצל הייתי נכנסת לדיכאון, דיכאון קל, אבל דיכאון. זה נורא קשה לחשוב על זה בכלל".
זה אפילו לא היה קורץ לך?
"לא. לשתף פעולה עם גידי נראה לי אחלה, אבל לא בשעה הזו. גידי, אין בו העמדת פנים, מה שרואים על המסך זה האדם וזה מקסים בעיני, אני אוהבת אותו כאמן, וכאדם הוא כיפי ומרתק. זה דבר שכן הייתי רוצה לעשות בכל דרך, חוץ מבבוקר".
"לשתף פעולה עם גידי נראה לי אחלה, אבל לא בשעה הזו". צילום: משה מילנר, לע"מ
פחות מחצי שנה אחרי ירידת "קפה טלעד" בעקבות הפסד הזכיינית במכרז, ארזי מגדירה את עצמה כאשת יום מובהקת. ללא השעון הסורר היא מתעוררת באופן טבעי בשעה שבע עם הקפה ושלושת העיתונים שמחכים בדלת. למרות הניסיון האישי, היא מעדיפה את תוכניות האקטואליה ברדיו, וגם כשהפציעו במקומה המנחות החדשות היד לא הושטה אפילו פעם אחת אל עבר השלט. "גם כשאני הייתי שם, שזה הרבה יותר משמעותי עבורי, לא פתחתי טלוויזיה בבוקר", היא מתנצלת, "כל השנים שהגשתי לא פתחתי טלוויזיה בבוקר. אני אדם של רדיו בבוקר, מה לעשות".
אז אמנם אין סיכוי שהיא תקום שוב בשעות החשיכה ותעלה על מונית לאולפנים, אבל ארזי ממש לא חותמת את פרק ההגשה הטלוויזיונית בחייה. היא מוכנה בהחלט לשקול בחיוב הצעות שעל-פי הגדרתה היו משדרגות אותה, כי למרות מעמדה כנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית, היא כבר מזמן לא רק זמרת. זכיינים יקרים, שימו לב.
"אני לא יושבת תחת ההגדרה 'עיתונאית', כך שאני לא יודעת בדיוק מה ההגדרה שלי", היא מסבירה, "כשהתגרשתי בזמנו לפני 28 שנים (ארזי נשואה כיום בשנית), הרב בטקס הגט לא ידע מי אני ושאל אותי מה אני עושה. עד אז אף אחד לא שאל אותי את השאלה הזו קודם. לא ידעתי מה להגיד לו. אז מלמלתי: 'אני זמרת'. הוא לא שמע טוב, אז הוא חזר על זה בקול רם: 'את מה???'. מלמלתי עוד פעם שאני זמרת, והרגשתי שזו לא תשובה. שזה לא נשמע מקצוע, זה לא 'אני מהנדסת', זה כאילו לא מקצוע, אולי זה הטון שלו שהכניס אותי למגננה".
אז מה היית עונה היום?
"הייתי מרגישה אותו הדבר, נכנסת לאותו בלבול. הייתי אומרת 'זמרת', אולי עם יותר ביטחון בקול כי אני יותר מיומנת, אבל עם אותה הרגשה של סדק מבפנים".
את פרק ההגשה לא סגרת מבחינתך?
"אני לא קובעת נחרצות דברים, אלוהים גדול. אני זוכרת שלפני שעשיתי את 'קפה טלעד', לא העליתי על דעתי קומבינציה כזו. באותה תקופה פנו אלי המון לעשות תוכניות טלוויזיה, כמו למשל להשתתף בהגשה של גיא פינס וסירבתי. דווקא הנקודה הזו שנגעה באקטואליה היא זו שקנתה ואתגרה אותי, כי ממעמד של 'זמרת השנה' באמת מדובר בשידרוג. זה לוקסוס נורא גדול לגעת בכל כך הרבה תחומים.
"המעניין הוא שבכל פעם שכותבים עלי ומזכירים את השם שלי, כתוב 'הזמרת'. ובכל פעם אני אומרת לעצמי 'אה, הרי בכל זאת המון שנים הגשתי את תוכנית הבוקר, אבל התואר הוא זמרת'. אבל אני מקבלת את זה בהשלמה, זה לא ככה סתם או כי מישהו החליט. אם הטבעתי חותם זה שם. אבל עוד לא אמרתי את המילה האחרונה, בשום תחום".
יש עדיין הרבה תגובות ברחוב?
"אני בדרך כלל עם משקפי שמש ואני חולפת מהר, נורא חשובה לי ההפרדה. יש במה, ששם הכללים ברורים. ברחוב הכללים מטשטשים ולזה אני לא מצליחה להתרגל גם ממרום שנותיי. אני לא בן אדם מוחצן".
ארזי מגישה את תחרות האירוויזיון לצד דניאל פאר. צילום: סער יעקב, לע"מ
ירדנה בלי הפסקה
אבל גם עכשיו, ארזי לא נחה לרגע. לפני מספר ימים היא הנחתה את טקס פרס ישראל, קיבלה פנייה לשמש כשופטת ב"כוכב נולד 4" ועוד דוחה הצעות רבות בתחום ההגשה. היא מנצלת את הזמן הזה כדי להופיע בכל הארץ, ולמי שממש מתגעגע לשמוע חומרים חדשים של הזמרת, אז הנה בשורה: בימים אלה היא אוספת חומרים לאלבום שיצא בעוד כחצי שנה.
"אני אדם שעובד מגיל מאוד צעיר בלי הפסקה ונהנית מהמרחב של העשייה. אני לא מגיעה למצב שאני מתגעגעת מפני שאני כל הזמן עושה. אני כן מתגעגעת כבר להיכנס לאולפן הקלטות ועכשיו זה נבנה".
את מושפעת מההווי התרבותי של היום?
"אני קשובה למה שקורה מסביבי, ובתוך כל זה אני נשארת אני. אני לא מבריגה ראש חדש, לא מחליפה אישיות. אני שומעת מה שקורה וחושבת שיש פה כישרונות שעושים יופי של דברים פה כמו עברי לידר, מירי מסיקה ומי שעומד מאחוריה. אני אוהבת גם דברים שיודעת שלא אגע בהם, למשל את סבלימינאל והדג נחש. הם מאוד משעשעים".
אז אין מצב שתעשי ראפ?
"לא, ממש לא. אבל זה מאוד חינני בעיניי".
אז ראפ אולי לא, אבל ביום רביעי האחרון היא נכנסה למרתון חזרות אינטנסיבי להופעה שזכתה לכינוי "מופע חמש הדיוות". קיקי רוטשטיין מ"הכל עובר חביבי" יזם איחוד בימתי נוסטלגי הכולל את ארזי, אילנית, מרגלית צנעני, שלומית אהרון ורותי נבון. בתחילת יוני הן ייסעו לטור בקנדה מצוידות ברפרטואר המיועד בעיקר לקהל לא ישראלי.
מזל שאתן כבר לא בגיל של האגו, חמש סולניות יחד זה לא פשוט.
"אני נורא אוהבת לשיר עם עוד אנשים. כבר מימי להקת הנח"ל ו'שוקולד-מנטה-מסטיק'. יש לי גם סוג של מיומנות, עשיתי את זה הרבה מאוד שנים ואני מתגעגעת לזה. זה מאתגר מוסיקלית להקשיב, לשיר ביחד ולהתחבר לאנרגיה של מישהו אחר. זו חוויה מוסיקלית תיאטרלית מאוד מעניינת. בהגדרה אני משתפ"ית, שזה לטוב ולרע".
מה הרע?
"הרע הוא שאני לא מספיק אינדיווידואליסטית ולא מספיק מתעקשת על האינדיווידואל, וזה לא תמיד טוב".
הציעו לך לקחת חלק בפאנל השופטים ב"כוכב נולד". זה טוב?
"זה מאוד תובעני ולא הסתדר עם כל התוכניות שיש לי. זה הרבה עבודה".
ולעומת הדרך שעשית, את מזדהה עם התעשייה הזו?
"אני חושבת שההתייחסות ל'כוכב נולד' יצאה מכל פרופורציה. זו תוכנית בידור מצוינת, ואנשים שוכחים שמדובר בערוץ מסחרי. מתייחסים כאילו זה אירוע ממלכתי וזה לא. היא אכן הביאה לשוק יופי של כישרונות ותבורך. היא נכנסה לוואקום שיצרו הלהקות הצבאיות, שאין להן שום נוכחות לצערי הגדול, וסוף סוף יש במה לאנשים צעירים. יש צ'אנס וזו דרמה מאוד גדולה".
מצטערת שלא לקחת בזה חלק?
"לא, אבל אני צופה נלהבת. פנו אלי כמה פעמים בחיים להיות שופטת בוועדות ותמיד סירבתי. אני יודעת שאני לא הייתי עוברת שום אודישן כי אני מאלו שהופכים משותקים. יד הגורל הביאה אותי לעובדה שאת יושבת פה איתי, והייתי חוששת לחרוץ גורל של מישהו אחר, כי אני יודעת כמה זה משמעותי החלטות כאלו".
ארזי בצעירותה. צילום: משה מילנר, לע"מ
אותה תעשיית-בידור המושמצת פעמים רבות כל כך על יצירת מפלצות תהילה כדוגמת נינט ושירי מימון, לא באמת מאיימת על ארזי. גם בעידן הרייטינג המקדש דוגמניות דקיקות וצעירות, היא עדיין אוחזת בסטטוס של אישה מצודדת במיוחד.
איך את מרגישה עם העובדה שלאורך שנים ארוכות את נבחרת כאחת הנשים היפות בארץ?
"קודם כל זה מחמיא כעובדה. הרבה יותר נעים מהשמצות. מצד שני, מגיל צעיר אני חווה את החוויה הזו, זה שזה נשמר זה נותן הרגשה מאוד טובה. אני מאוד קשובה לאסתטיקה, גם במובן הויזואלי וגם במובן הערכי. זה מאוד חשוב לי ואני מקפידה לשמור על איזשהו טוהר פנימי, כלומר אני חוסמת רעלים, לא באופן מודע אלא באופן אינסטינקטיבי. זה למשל משהו שלקח לי שנים להבין שאני עושה - משמרת את הגרעין הנקי. כנראה שאני זקוקה לכך לא כאידיאולוגיה אלא כצורך, כחלק ממבנה האישיות. זה יכול להראות מלאכותי לאדם מהצד אבל אצלי זה צורך".
קשה לך לשמור על הדימוי המושלם הזה, שלא נסדק עם הזמן?
"זה תובעני, כפייתי ובמידה מסוימת גם אכזרי. זה גם הרגל, רפלקס מותנה. תמיד ידעתי להבין את מקור הכוח שלי, היה לי ריספקט לנושא מגיל צעיר והשקעתי בזה לא מעט. מגיל שבע עשרה בערך התחנפתי לחיצוניות".
אבל עם כל הכבוד לטיפוח ושימור הדימוי המצוחצח, ארזי היא גם אישה רוחנית. היא שומרת על פרטיותה בקנאות, מצטנעת לעיתים קרובות ומעידה שהיא זקוקה לרוטינה ושלווה בחייה. על חסרונה של שיגרה קבועה היא מפצה בזמן איכות עם עצמה, הכולל התכנסות פנימית. "אני חייבת כמה שעות להיות לבד. מוצאת לעצמי חורים של זמן בהם אני או בוהה או קוראת או יושבת עם חברה. מעין סוג של תרפיה כזו, כמו תחנת דלק. אני חייבת להיטען כי הכל כל כך חשוף, הכל כל כך החוצה ואני בן אדם של פנימה".
יש משהו שרצית לעשות ועוד לא עשית?
"בוודאי, אבל לא יכולה להגדיר. אני לא מרגישה שכבשתי את הפסגה. בתחושה אני תמיד בן אדם שמטפס במעלה ההר. יש משהו טרגי בלהגיע לשיא כי כשאתה עומד על השפיץ אתה לא יכול להישאר עליו. האפשרות השנייה היא רק לרדת ממנו ולא הייתי רוצה להיות שם. הייתי רוצה להיות כל הזמן במצב של טיפוס".
אז זה סוד הנצחיות שלך? לא להגיע לשפיץ?
"זה טנגו עם החיים, עצם האפשרות להיות במצב של טיפוס זה חסד גדול. אני יודעת להעריך את זה, לא מקבלת את זה כמובן מאליו, אני נמלה חרוצה ומאוד לא מפונקת".
יש פסגות שאפשר פשוט לנוח אחריהן.
"אני תמיד רוצה לנוח. משאת חיי זה להיות תיירת, אבל עוד לא הגעתי לשם, למצב הנפשי והפיזי הזה של תייר, מצב של התבוננות, של ספיגה ומנוחה. שם אתה לא הישגי, לא צריך להוכיח מצוינות, אתה יכול גם להיות לא מאופר, להתחבר לטבע. אלו דברים שאין לי זמן לעשות אותם, אני חווה אותם על קצה המזלג, אבל אם תשאלי אותי מה באמת הייתי רוצה להיות זו פיית הטבע. אני רוצה לדבר עם חמור כי זו חיה שאני נורא אוהבת. אני בן אדם ירוק, נורא קשובה לטבע ולצרכים שלו, מאוד מזדהה עם בעלי חיים ובא לי לחבק אותם. אני זוכרת את עצמי כילדה, הייתי יושבת שעות ומסתכלת על תהלוכות נמלים. שעות. זה חסר לי, חסר לי הקשב הזה, חסר לי החיבור הזה".
איפה היית רוצה לטייל?
"איפה לא? הייתי בהמון מקומות בעולם, אבל לא הייתי בניו זילנד, לא ראיתי את הפיורדים, לא הייתי בסקוטלנד, לא נסעתי באוריינט אקספרס, לא הייתי בסיביר".
אז אולי תעשי את מסע עולמי במקום אייל פלד?
"לאאאא! צריך להתאפר. אני מתכוונת באמת באמת להקשיב לטבע, באמת לנשום אותו, לספוג, להתיידד איתו ולחבק אותו".
ארזי. לא פותחת טלוויזיה בבוקר
צילום: סמדר שילוני
ארזי וגילהר. "שעה לא חוקית"
מומלצים
