קץ העולם. וכולם הולכים לים

אני שונא את הקיץ הישראלי. יש לכך סיבות ביוגרפיות – העור שלי נצרב בקלות בשמש. כל ילדותי הייתי נתון במצור שהטילו עלי ימות החום. יש לכך סיבות אסתטיות – בקיץ הישראלי כולם מכוערים יותר. מסכי האור המסמאים חושפים כל נקבובית נסתרת של עור. עשר דקות בלי מיזוג ואברי הגוף נקפצים במטרה שלא להזיע, שלא להעלות צחנה. היופי, שהוא מתח מתמיד בין כיסוי וגילוי, נמצא חסר. ויש לכך סיבות אזוטריות - הקיץ הישראלי הוא התכחשות נמרצת לכל מה שרוחש מתחת לפני הארץ הזו, להיסטוריה שלה, למיתולוגיה שלה. בכל אקלים שיש בו תהפוכות, יש גם עונה אחת שאליה מתועלים הפחדים הקמאיים והאימות החשכות של יושביו. יש מקומות שבהם החורף קטלני ואיום כל כך שמלבו מגיחות המפלצות. סכנת החיים הממשית הגלומה בו מתגלגלת בהתעוררותם המיתית של הצללים, בהגחתם של יצירי הביעותים מתוך היערות הכהים, מתוך האפילה הנופלת כאשר הדרכים נחסמות ולא ייפתחו עד הפשרת השלגים והקרח.

בישראל החורף הוא דווקא עונה מתונה ואלמלא אי אילו בעיות תשתית, היתה גם חולפת על פי רוב בשובה ובנחת. למעשה, החורף הוא העונה של התחדשות החיים ולא של האיום עליהם. הקיץ, לעומת זאת, הוא העונה של המוות ושל הכמישה ושל החרב התלויה בחוט השערה. מקורות המים, שאינם מצויים בשפע, הולכים ואוזלים גם בשנה ברוכה, קל וחומר בשנים שחונות. שם, בעונה זו, מבעבעים חלומותיה המסויטים של האדמה ויושביה, ושמה הם צובאים. קיים קשר ישיר בין אקלימה של הארץ ובין מה שבראה רוחם של תושביה בימי קדם. חשבו על הנביאים טרופי העיניים, המתיזים נבואות זעם כחום היום, על חזונות האש והכבשן שהקיץ הכנעני הוליד, שהמדבר, השמיר והשית, הם הופעתו במלוא הדרה. לא לחינם הסמיכה השפה העברית את המילים "קיץ" ו"קץ". מעבר לעובדה שהאקלים קובע את המחזור החקלאי והקיץ הוא אכן סופו של המחזור, הקיץ הוא תקופה של חורבן. ימי בין המצרים, המתחילים בי"ז בתמוז, מפלחים אותו. תשעה באב, החותם אותם, הוא שיאו. ימים של אבל, של מררה, של זעף ועברה.

אבל הקיץ הישראלי, כפי שאנו עדים להופעתו, מתעלם מכל מבנה העומק הזה. הוא משווק לנו בעטיפות הדביקות והצבעוניות של קרטיבים, בפיזוזים ובכרכורים, בתחושת חירות, בהתפשטות גשמית ורוחנית; למי יש כוח לכובד הראש, לכל מה שדורש עיון נוסף, חששות ומשנה זהירות? – חופש. קיץ. שמחים. ים. עושים חיים. יאללה.

עיני רובנו טחים מראות

השירה העברית, אולי בהשראת תפיסת החורף והקיץ האירופאית, התגייסה למכונת התעמולה של הקיץ הישראלי מרצון. ביאליק מקונן על גוויעתו של הקיץ, "ומתרוקן הפרדס... ומתייתם הלב. עוד מעט ויום סגריר על החלון יתדפק בדממה". (משעשעת אותי העובדה שבמהדורת שירי ביאליק שבידי נדפס השיר "הקיץ גווע" בעמוד קפ"א.) דוד פוגל מזהה את הקיץ עם ילדות ועם זכרה המאושר, "כי נצא לכרים בקיץ – ורחב לבבנו". נתן אלתרמן כבר חוגג אותו, מזמן אותו, "בוא, ערב קיץ, אתה אמנם כשעה כבר פה, אך זו הזדמנות נאותה לומר; ערב קיץ, בוא"; הופך אותו למטפורה של שלווה ובטחון, "זה ערב קיץ לכאורה, זה לכאורה רק ערב קיץ טוב, ידוע וישן, שבא לחסד ולרחמים, לא למורא ולא

לרחש חשדות ודבר אשם, שבא עם ריח תבשילים ועם מנורה אשר תאיר עד עם ננוח ונישן." נתן זך, בכמירה רומנטית נדירה, מסמיך את התפוגגות הקיץ להסתלקות האהבה, "לאן הלכה אהבתי. הקיץ עובר". אצל אבידן, "הבוקר נופל כמו מצנח לבן וקריר. והבוקר בוקר קיץ בהיר ואפילו יפה." ואצל רביקוביץ החורף הוא עונה של "פרוס ערסלים איומים ועננים טורפים את צידם" ואילו ימות ימות החמסין הם ימים שבהם "הייתי מפליגה עד עיר בירתם של הלווייתנים. הייתי מלאה הפקרות מאושרת."

כמובן, תמיד יש מי שמבחין במציאות לאשורה. לאה גולדברג מזהה את החורבן שבקיץ הישראלי בשיר "חמסין": "כי ארצי בת חמסין עקרה ונוקשה, כי היום אכזרי פה" ; את היפוכו של הקיץ הסומר מאימה ומדם – כלומר, את התקווה לחיים השבים וגואים עם עונת הגשמים - היא מאיירת בשיר "האמנם עוד יבואו": "ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט כאור בשולי הענן". אולם גולדברג היא היוצאת מן הכלל המעידה על הכלל. עיני רובנו טחים מראות. הקיץ הישראלי נכפה עלינו, שטוח, רדוד, פני שטח דקים של חום והמולה, משכך כל אחרית שעוד ממתינה לנו, כל בעירה.