צופן דה-לה-שמאטע

מעטה הסודיות שאפף את העיבוד הקולנועי של "צופן דה וינצ'י" היה שני רק לחשאיות של מסדר ציון. אותה אגודת סתרים עתיקה, שעל פי המדווח ברב המכר ההיסטרי של דן בראון נשבעו חבריה (עמם נמנו במשך הדורות סר אייזק ניוטון, ויקטור הוגו ולאונרדו דה וינצ'י) לשמור על – טוב, את זה לא נגלה, הגם שחצי עולם כבר יודע.

הרומן – מעשיה בלשית פסאודו-אינטלקטואלית המספקת אצטלה פופולרית לדיון לא רציני במושגי יסוד מתחום התאולוגיה, האמנות ותורת הסמלים – כבר הספיק, כידוע, להלהיב את דמיונם של חובבי תיאוריות קונספירציה כמו גם לעורר את זעמה של הכנסייה הקתולית. לא מפתיע, על כן, שהוותיקן קרא להחרים את הסרט הפוגע, לטענתו, ומלא באי דיוקים היסטוריים; הארגון הקתולי המחמיר, "אופוס דאי", שזוכה אף הוא לעיצוב לא מחמיא בספר, ביקש להבהיר בכותרות הסרט את היותו של כל דמיון למציאות מקרי בהחלט; ואפילו איגוד הלבקנים האמריקאי תבע את עלבונו (שכן אחד הנבלים הוא, כידוע, נזיר-מחסל חסר פיגמנטים ואדום עיניים, פה בגילומו של פול בטאני).

החשאיות הזו, כמו גם העובדה שמדובר בעיבוד קולנועי לרב המכר הבולט ביותר בשנים האחרונות – מין "אינדיאנה ג'ונס" למבוגרים – ביקשה להפוך את "צופן דה וינצ'י" לאירוע, לא פחות. לכך ניתן להוסיף גם את האופן הממוסחר שבו נעשה שימוש בתגובות שהוזכרו לעיל, שכמו מילאו את תפקידן בניסיון הציני להפוך את הסרט ליצירה שהיא "מעוררת מחלוקת" ומכאן גם "חשובה". קשה, לפיכך, שלא להשוות בין הסרט הזה – לפחות מבחינת הנושא והציפייה שעורר – לסרטו המשוקץ של מל גיבסון שהפך אף הוא, ובצדק, להתרחשות קולנועית. לכך יש להוסיף, כמובן, את התביעה שהוגשה נגד בראון – בסמיכות מחשידה למועד יציאת הסרט – על ידי צמד היסטוריונים בריטים, שלטענתם התזה העומדת בבסיס ספרו אינה אלא פלגיאט. אחרי כל זה, הסרט, בבימויו של רון הווארד – שהוויכוח סביבו, באקט שיווקי מבריק, התנהל מבלי שאיש בעצם צפה בו – לא היה יכול לספק אלא אנטי קליימקס.

בועה שהתפוצצה

לאותם שניים-שלושה אנשים שלא שהו על פני כדור הארץ בשלוש השנים האחרונות, כלומר מאז ראה הספר אור והופץ ביותר מ-60 מיליון עותקים ברחבי העולם: גיבורו הוא רוברט לנגדון (בסרט מגלם אותו טום הנקס בסידור שיער משונה ששימש כשלעצמו מקור לאי אילו תהיות), מרצה נחשב לסימבוליקה דתית, שדמותו הופיעה עוד ברב המכר הקודם של בראון, “מלאכים ושדים" מ-2000.

העלילה, הנפרשת על פני כ-24 שעות, מובילה אותו לילה אחד אל מוזיאון הלובר שבפריז, שם מתגלה גופתו של אוצר המוסד שנרצח באופן טקסי. יחד עם נכדתו של האוצר (אודרי טאטו), מפענחת צפנים מטעם הממשלה הצרפתית, ומבלי לדעת שהוא-הוא החשוד העיקרי ברצח, מוצא עצמו לנגדון נאבק מול חידות החבויות בכמה מיצירותיו של דה וינצ'י, ומול סוד בן אלפיים שנות שיש בו כדי לערער את יסודותיה של האמונה הנוצרית, לא פחות.

אז איך הסרט, שיוצא היום (ה') לאקרנים בכל רחבי תבל? - רע. כלומר, לא שהיה יכול להיות אחרת. כשהוא נע בכבדות ונטול קמצוץ של הומור – יתקשה הצופה שלא נחשף למקור הספרותי להבין מה בדיוק היה שם, שהפך את הקריאה בו לכה סוחפת. Page turner אמיתי, אם להידרש לביטוי הלועזי שמתייחס לספר שעלילתו לופתת את הקורא. חמור מכך – הסרט, שאת התסריט לו כתב עקיבא גולדסמן (זוכה האוסקר בעבור "נפלאות התבונה"), מתנהל בכזו רצינות תהומית, עד שזו חושפת את מופרכותו מלכתחילה של הסיפור. יתר על כן, אחד ההיבטים המעניינים יותר בספר, זה של הקשר שבין תמונות וסמלים – כלומר, אלמנטים ויזואליים – למילים שמתארות, בעצם מפענחות, אותם, הולך לגמרי לאיבוד בסרט הנדרש, מן הסתם, לאימאז' עצמו.

הליהוק הוא טעות קריטית בפני עצמה, שכן הכימיה השוררת כאן בין הנקס לטאטו מזכירה את זו הקיימת בין ניצולי ספינה טרופה שנקלעו לאי בודד. לכל אורכו הם בעיקר נראים משתאים – אף פעם לא עייפים – ומרגע שנכנסת לתמונה דמותו של ההיסטוריון הבריטי הפיסח, סר לי טיבינג (איאן מק'קלן בהופעה שכולה קריצת עין מענגת), מסתכם תפקידה של טאטו רק בלתהות כל הזמן "מה זה-מה זה?", כדי לאפשר לשני המלומדים הגברים לדקלם באוזניה את תשובותיהם הידעניות בנושאי דת ואמנות. התוצאה נדמית לעתים כמו צפייה בערוץ ההיסטוריה, כאשר שחזורים של סצנות המונים מימי הקיסר הרומי קונסטנטין או המסדר הטמפלרי מופיעים כשהם מלווים בהרצאות רקע ארכניות מפיהם של שני האקדמאים הנ"ל.

התחושה היא, שהסרט מודע כל הזמן לעצם היותו "אירוע", עד כדי כך שכמה מהתנהלויותיו העלילתיות – הפלשבקים, למשל – לא יהיו נהירים למי שלא קראו את הספר. אגב כך, קשה להניח שהמחלוקת סביב הסרט-שאיש-בעצם-לא-ראה תמשיך אל תוך השבוע הבא. הסרט לא פוגע באיש מהטעם הפשוט שהוא לא יותר מבידור ילדותי, בעל טון פייסני ומסרים טריוויאליים. על רמת הבימוי של הווארד יעידו הסצנות שבהן פעולות פענוח הצפנים והסימנים מוגשות א-לה "נפלאות התבונה", שבהן אותיות וסמלים יוצאים במחול סביב הנקס השקוע; ואם, בסופו של דבר, “צופן דה וינצ'י" מתפוצץ, הרי זה משום שמדובר, ככלות הכל, בבועת יחסי ציבור יותר מאשר ביצירת אמנות בעלת ערך.