צופן דה וינצ'י, תוכנית גמילה

זהו נסיון נואש ואחרון להציע תוכנית גמילה למכורים ל"צופן דה וינצ'י". למה נואש? כי ברור שנכשלנו. כל אביר-מקלדת בעולם המערבי שכתב ואמר ואפילו היה מוכן להסתכן באובדן מיתרי הקול שלו ובלבד שיוכל להשמיע שוב ושוב את המסקנה הנחרצת שמדובר בהונאה ענקית, כל אחד כזה מקבל צרבת כשהוא רואה בעיניים כלות את הדיווחים על ערימות הכרכים שעדיין נמכרים. ולא, לא מדובר בקנאה. מדובר בתחושה עזה שיותר מדי אנשים בוחרים להיות שוטים גמורים, כשבהחלט אפשר אחרת.

ולמה זה נסיון אחרון? כי אי אפשר להתווכח עם מאמינים. לא תבונה ולא נאורות, לא השיטה המדעית ולא הסברים הגיוניים עובדים כאן. ובאמת, אם חפץ אדם בשלוות נפש ותחושת נקיון אינטלקטואלי, הוא צריך להדיר את רגליו ומוחו מכל מה שקשור בצופן הזה ובטפיליו. מי שזקוק לעוד נסיון, יקרא נא את רשימתה המופתית של נועה מנהיים על אודות הצופן עצמו. אני אסתפק הפעם בטפיל, שהוא "הסודות מאחורי צופן דה וינצ'י", ערימת קש וגבבה מעטו של אחד, דן בורסטין, שרואה אור בימים אלה בהוצאת מודן.

קורה שספרים טובים גוררים אחריהם ספרים פחות טובים שעושים שימוש במוניטין של הראשונים כדי להימכר. כך קיבלנו את "הטאו של פו" בגלל פו הדב, את "שובו של הנסיך הקטן" בגלל הרומנטיזציה של דמותו של אקזופרי – ואת זה הנוכחי העומד לדיון, שהוא בעצמו טפיל של טפיל – באמת, נדיר למצוא דבר כזה בכתובים.

ולמה טפיל של טפיל? כי, אם תקראו בו היטב, תוכלו להבין את מה שהשכילו מבקריו של "הצופן" לראות כבר בקריאה מיוסרת ראשונה: שדן בראון, אבי ה"צופן", הוא אפיגון עלוב של שני סופרים: אחד אומברטו אקו, ואחד – רוברט לודלום המנוח. כדי להסביר מדוע בראון עלוב, כדאי לדבר עליהם קצת. אל דאגה, הכעס לא יגרום לי לאבד את חוט הטיעון. עוד מעט נשוב ל"הסודות שמאחורי".

מרוב קונספירציות לא רואים

אומברטו אקו הוא אוצר בלום של ידע על אודות ימי הביניים וראשית הרנסנס. ב"שם הוורד", עלילת סיפור המתח משמשת בעצם כרקע מרהיב לרומן שמתחקה אחר נבכי הנפש והתודעה הימי-ביניימית, וטוען טענה חשובה ומעניינת: כי הנפש הזאת שונה מאוד מן הנפשות הפועלות שאנחנו מצמידים לגיבורים ספרותיים בני ימינו, וכדי להוכיח את הטענה, מלמד אותנו אקו פרקים בתולדות היחס המערבי לכתבי-יד, לתעלומות, לכפירה, להיררכיה, לחלומות, לחזיונות ול"עובדות".

ב"המטוטלת של פוקו", אקו מטפל בהיררכיה של הידע כפי שהיא משתקפת במראה המשתנה של הדורות, וקורע לגזרים את הלך הרוח שמאחורי תיאוריות קונספירציה באשר הן. מי שיקרא בעיון את "המטוטלת", ספר לא מאוד ידידותי לקורא הנחפז והנמהר, יראה שעניינו המרכזי הוא בטענה, שכל תיאוריות הקונספירציה באשר הן סובלות מאותו ליקוי מבני, ולמרות זאת הן ממשיכות לפרנס את התודעה האנושית עד עצם ימינו אלה ("סרק, סרק" – אומר לכם משהו?) . מדוע אנו זקוקים לתיאוריות הללו כתחליף להסברים רציונליים? מדוע הן מושכות את דמיוננו עד כדי כך שאנו מוכנים להאמין במבנים מורכבים של השערות וספקולציות חסרות בסיס, במקום בפשוט ובברור? אנא, קיראו. אם לא את המטוטלת גופא, אז לפחות את ההקדמה למהדורה העברית. אחרי שתקראו, אני מוכנה להתווכח עם כל מי שקרא על כל תיאורית קונספירציה באשר היא.

ועכשיו ללודלום המנוח, מחברם של רבי מכר לטיסות ארוכות: הוא האיש שהביא אל המותחנים את הטריק הנאה של גודש הקונספירציות. הן דתיות ואפלות או אנטי דתיות אפלות או גזעניות ואפלות: הן נאציות, ניאו-קונסרבטיביות, אנטי-שחורות, כלכליות ופוליטיות ותמיד, אבל תמיד, הקונספירטורים הסודיים אמורים להשתלט על העולם המערבי אם לא יצליח גיבורנו למנוע מהם ברגע האחרון את ביצוע המזימה. קראת אחד, קראת את כולם. אני מחבבת את כולם. לא אחת, במסעות מעבר לאוקיינוס, עזרו לי להירדם. גם דן בראון חיבב אותם עד מאוד (כפי שדן בורסטין, טפילו הנאמן, מבהיר ב"הסודות"). עד כדי כך חיבב, שפשוט העתיק את הקונספט לחלוטין.

מרוב קונספירציות ב"הצופן", מרוב סודות עתיקים וכתבי יד לא מפוענחים וצפנים ומסדרים דתיים חשאיים ושמועות טמירות שנלחשות מפה לאוזן בכל פינה של העלילה, נוצר ב"הצופן" יקום אלטרנטיבי לחלוטין שאין בו מקום לחשיבה בהירה, לעדות היסטורית, להיסטוריוגרפיה מושכלת של רעיונות, להבדלים בין מקריות ברוכה לסיבתיות נחרצת. מי שאוהב לטייל ביקום אלטרנטיבי כזה בדרך כלל ימצא שהוא גם ממש מאמין בקריסטלים, חדשות מתחום הנומרלוגיה, סיפורי אסונות וניסים של הרב אמנון יצחק ושיטות פענוח של סודות שכרוכים בדילוגי אותיות בטקסטים. אזהרה: בטקסט הנוכחי, אם רק תמצאו את שיטת הדילוג הנכונה, תגלו שרצחתי את ארלוזורוב.

ועוד דבר עשה בראון, מסונוור מ"ממטוטלת פוקו": הוא החליט להסיע את הסיפור שלו לאורכה של ההיסטוריה נוצרית. החליט ועשה וחבל שעשה, כי לבד מקריאה בטקסטים פופולאריים שנועדו לסבר את אוזניהם של חסידים ובורים, הוא באמת לא יודע כלום.

גיבוב של שטויות

ודן בורסטין, מה הוא יודע? לצטט. רק לצטט. את מה? את אותם פסבדו-מלומדים שעליהם נסמך דן בראון בספרו. והוא אפילו לא יודע להבחין בין חשיבה רצינית ומחקר רציני לבין הפסבדו, ומי שיהיה מוכן לקבל את הספר כאסופה רצינית, מוזהר בזאת שמדובר בגיבוב בלתי נסבל של שטויות. דוגמאות? כמה שתרצו, בכל עמוד נתון, אבל להקלת העיכול אגרור את הדיון לרמה העקרונית.

דן בורסטין אומר שהוא התלהב מ"הצופן", בגלל שהוא רומן רעיונות, ובגלל שאלה נדירים בספרות המודרנית, אפילו הרצינית. לא נכון, פעמיים. אם "הצופן" הוא רומן רעיונות, אזי "אצבעוני" הוא תיזה פילוספית. זהו רומן של מעשיות ואגדות אזוטריות שהסתובבו בחלל האוויר משחר ימי הנצרות ועד היום. בראון פשוט אסף את כולן והדביק. הנה כמה המלצות קריאה לבורסטין, וגם למי שאו-טו-טו יהפוך לחסיד שלו: "חיי אנוש" של אנדרה מלרו. "דוקטור פאוסטוס" של תומס מאן. "על העוורון" של ז'וזה סרמאגו. "בארץ הדברים האחרונים" של פול אוסטר. "תת עולם" של דון דלילו. "אמריקנה" של דון דלילו. בעצם, כל ספר של דון דלילו, כל רומן של תומס פינצ'ון למעט "מייסון ודיקסון".

מהו רעיון? במה הוא מובחן מסתם אגדה? "רעיון" הוא דרך חדשה להתבוננות בקושיה אמיתית שמעסיקה את המין האנושי. שאלת הרוע, למשל. בעיית האלימות לאורך ההיסטוריה האנושית. שאלות העולות מן היחס בין השפה לערכים מוסריים. שאלת קיומו של האל. כל מיני כאלה. סיפור ממוחזר על מריה מגדלנה שהיתה או לא היתה החברה של ישו ואפילו אשתו ואפילו אם בתו, ונסעה או לא נסעה לצרפת וייסדה או לא יסדה שם כת חדשה שדוכאה או לא דוכאה בידי הכנסיה הקתולית באמצעות ארגון סודי או לא סודי ששם לו למטרה לעשות או לא לעשות רע לאנושות – כל אלה אינם רעיונות. זוהי ספקולציה היסטורית. "מה היה אילו" איננו רעיון כלל, כי אם שעשוע מסוג אחר, שראשיתו ברצון וביכולת שלנו לספר לעצמנו סיפורים לפני השינה, בילדותנו –מה היה אילו אמא ואבא היו מלכים ואנוכי הייתי נסיכה? כאן זה מתחיל: לפעמים נולדים מתוך זה סופרים טובים. לא במקרה הנוכחי.

אבל נמשיך בבורסטין: האיש, בדיוק כמו דן בראון, הוא סוג של בור גמור שכמוהו תמצאו רק בראשית המאה ה-21: אחד שכל מקורות המידע בעולם נגישים לו, אבל אין ביכולתו לעשות בהם סדר היררכי נכון. כי מהו "מידע"? ראיון עם תיאולוג חובב באינטרנט? סיכום של כתבה ב"ניוזויק" על תגלית ארכיאולוגית חשובה? התחקות אחרי כתב יד בספריה בפאריז? ואיך כל אלה עומדים זה ביחס לזה ומה משמעויותיהם ומיהם החוקרים הרציניים בכל תחום שמועלה בספר הזה? הנה שאלות שבורסטין פשוט אינו מסוגל לענות עליהן, מפני שאין בידו הכלים: אין לו משמעת אינטלקטואלית בגרוש, ואין לו היכולת לבנות מן המידע שלו כל משנה סדורה. ולא מפני שאין משנה כזאת. יש גם יש, אבל הכותב פשוט אינו מסוגל להגיע אליה.

ומהי אותה משנה סדורה? היא נוגעת לטבעו של האדם כיצר סקרן וחוקר. בפשטות, צריך לומר כך: לא כל התיאוריות, הספקולציות, השמועות וקטעי-האינפורמציה שבעולם הם שווי ערך. גם אם התפרסמו באינטרנט. "עובדות" הן יצורים חמקמקים שנאספים לאט ובזהירות לאורך הדורות, רצוי בשיטה מדעית של בניית תיזה, בדיקתה והפרכתה באמצעות ראיות. כשאין עובדות, יצירת מסתורין אינה פותרת את הסקרן מהמשך החקר, בדיוק באותן שיטות בדוקות עצמן. כשאין מסתורין, לא דחוף להתחיל ולייצר אותו – אלא אם כן היצרן חולם על התעשרות מהירה ממכירת ספרים לבורים. זה היה החלום של דן בראון. הוא הגשים אותו. זה גם החלום של דן בורסטין. תעזרו לו להגשים, או אולי – סתם הצעה – תקראו ספר רציני על תולדות הנצרות? או סתם תשובו ל"מטוטלת של פוקו"? או שתיאנחו בצער ותחליטו שאין לכם זמן וכוח לזה, במיוחד באמצע קורס "מסתרי קלפי הטארוט" שאתם עסוקים בו כעת?