אדוני המפכ"ל, איפה הדוגמא האישית?
לפני ימים אחדים אמר מפכ"ל המשטרה כי יטפל ביד קשה בשוטרים שנוהגים בחוסר משמעת והיעדר כבוד לחוק. קראדי התייחס לשוטרים שהחנו את רכבם על המדרכה במהלך יום ספורט בו בילו. את אותה מדיניות יד קשה צריך המפכ"ל להפעיל גם על עצמו, בעקבות האזהרה שקיבל מוועדת החקירה הבודקת את פרשת האחים פריניאן. לא ייתכן שבראש המשטרה ימשיך לעמוד מפכ"ל שרמת מוסריותו מעוררת סימני שאלה והתנהלותו המקצועית שנויה במחלוקת
הבעיה היא, שלחברה הישראלית אין עוד פריבילגיה להסכין עם נורמה מתמשכת של התנערות מאחריות אישית וסלחנות כלפי מי שאינם שומרים על החוק, האתיקה והנורמות הראויות.
חקירה בגובה העיניים
ייתכן, כי מבחינה משפטית גרידא, אין אפשרות להשעותו בשלב זה. אבל מבחינה ציבורית, לא ייתכן שהמפכ"ל ימשיך לעמוד בראש ארגון, הסובל ממילא ממשבר תדמיתי וציבורי. למשטרת ישראל אין פריבילגיה להחזיק בראשה אדם שרמת מוסריותו מעוררת סימני שאלה והתנהלותו המקצועית שנויה במחלוקת.
כשהשר לביטחון פנים אומר לצמרת המשטרה, "קראתי לכם כי נפל דבר, משטרת ישראל קיבלה מכתב אזהרה", המפכ"ל חייב להבין את ההשלכות הארגוניות והציבוריות של המצב, לפנות את הכסא הרגיש ולהעמיד את עצמו לחקירה בגובה העיניים, ולא בגובה הדרגות.
אפשר לקוות - בשביל קראדי, בשביל המשטרה ובשביל החברה הישראלית כולה - שבתום החקירה יתברר, שמהלכיו היו חפים מכל ביקורת ובעייתיות. אם כך אכן יקרה, תוכל המשטרה להפיק לקחים, שימנעו התנהלויות "אפורות" מצד בכיריה, כאלו שצריך לחקור אותן, וקראדי יוכל לחזור מחופשתו/השעייתו העצמית.
בשלב זה, לא זה המצב. מכתבי אזהרה במהלך חקירה אינם דבר של מה בכך, ואינם נשלחים בהינף קולמוס. בשלב זה המשטרה אכן ספגה אזהרה, ומי שרוצה להגן עליה, על כבודה ועל יכולתה להמשיך לאכוף את החוק במדינה, צריך לעשות הכל כדי להעדיף את השקיפות על פני מדיניות סגירת השורות ו"ההגנה על החבר'ה".
חרוז נוסף בשרשרת
רב-ניצב קראדי הוא לא יותר מחרוז אחד בשרשרת מתמשכת של זלזול במינהל תקין בישראל, בין אם מדובר בשירות הציבורי ובין אם מדובר בסקטור הפרטי. נדמה, שלציבור הרחב אין מה לעשות, אלא לחרוק שיניים ולחכות עד הסערה הבאה, שאין ספק כי בוא תבוא.
שוב ושוב חושפת התקשורת שחיתות ועבריינות של הצווארון הלבן. שוב ושוב אנו פוגשים את הסלחנות המפליגה של מערכת המשפט והאכיפה כלפי פושעים אלו. אין פלא, שאחרי עשרות שנים של התנהלות כה סלחנית, גם הציבור הרחב מתייחס לנורמות בצורה דומה, ועל כל מקרי השחיתות הללו אין זה נדיר לשמוע תגובות בנוסח "נו, באמת, הוא לא רצח אף אחד" או "אפשר לחשוב שזה המקרה היחידי ושאחרים לא עושים בדיוק אותו דבר".
הציבוריות הישראלית אכן שופעת דוגמאות של עבירות וזלזול בערכים של טוהר מידות ואחריות מירבית - ולא מהיום. נורמות ציבוריות גבוהות לא היו "כוס התה" של מייסדי המדינה, שהתייחסו למדינה המתהווה כאל פרי טיפוחים פרטי שלהם, ולפיכך חשו שגבולות המותר והאסור אינם חלים עליהם - לפחות לא באותה מידה שהם חלים על אחרון האזרחים.
טובות הנאה היו כבר אז; קשר פסול ומקומם בין הון לשלטון התקיים כבר אז; מדיניות של יד רוחצת יד שררה גם אז; מינויים פוליטיים היו כבר אז; תפיסה ניהולית של "הפנקס פתוח והיד רושמת" הייתה גם אז. בקיצור, אין חדש תחת השמש.
היהודים מול המדינה
יותר מכך: תופעות דומות היו וישנן גם במדינות אחרות. אבל נראה, שככל שהדמוקרטיה חסונה יותר, רוצים האזרחים בחברה מתוקנת ומתקדמת יותר, ומאמצים לשם כך תמורות חברתיות, המשנות גם את תרבות הניהול - בחברות פרטיות כמו גם במשרדי ממשלה. לא חייבים לגדול על נורמות החרקירי של היפנים, כדי להבין את מחיר המעילה באחריות, וגם במערב כבר מבינים, שהניסיון להתנער או לחמוק מאחריות עלול להעלות את המחיר עוד יותר.
לא קל לעמוד בפיתויים וצריך מידות תרומיות כדי לא לעשות שימוש לרעה בכוח. זהו קושי אנושי אוניברסלי, שמתעצמם בחברה הישראלית, כשהוא מתחבר אל הקושי הכמעט גנטי להתייחס לגורמי הממשל כאל שותפים לדרך ולא כאל גורמים יריבים או עוינים ממש. את שורשי הגישה הזו אפשר למצוא הרבה לפני שהוקמה מדינת ישראל, כשיהודים בגולה חיפשו כל דרך לעקוף את מנגנוני השלטון של המלוכה או הרשות, שנתפסה כמי שממילא איננה תורמת ליהודים המופלים לרעה ואינה מגוננת עליהם.
נדמה, שתפיסה זו המשיכה להתקיים גם אצל בוני הארץ ומקימיה, והיא מאפיינת את החברה הישראלית גם היום. נורמות גבוהות של אתיקה, שקיפות ואחריות נתפסות כ"לוקסוס של עשירים" ואינן מאפיינות את תרבות ה"סמוך", האילתור והחלטורה הנהוגה אצלנו.
רק לפני ימים אחדים אמר קראדי, כי יטפל ביד קשה בשוטרים שנוהגים ברשלנות, חוסר משמעת והיעדר כבוד לחוק. קראדי התייחס לשוטרים, שהירשו לעצמם להחנות את כלי הרכב שלהם על מדרכות, כשבאו להשתעשע ביום הספורט שלהם. מדיניות "היד הקשה" התבטאה בצעד בלתי מרשים בעליל: החרמת כלי הרכב של השוטרים הסוררים לימים אחדים. למרות זאת, יש משמעות רבה לעצם ההכרזה של קראדי, ועליו להשית את אותה המדיניות גם על עצמו - בין אם בהשעיית עצמו ובין אם ביציאה לחופשה ללא תשלום.
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית
לפנייה לכתב/ת 
