האמן והשמש
קשה לצרוך אמנות בקיץ ועוד יותר קשה ליצור אותה כשמסביב האור מסמא והטמפרטורות עולות. גם המכחולים, מתברר, מעדיפים מזגן
האור הלבן ששוטף אותנו רב ימות השנה, מפליא את מכותיו בקיץ. זה האור המסמא שהיה אתגר לאמני ישראל מאז ימי בצלאל הראשונים בתחילת המאה הקודמת. מין מסה בהירה שמתנפלת על המציאות, מוחקת אותה ככל יכולתה ומותירה ממנה מעט קווי מתאר, עץ זית צמא ועז. מלאי התלהבות יחסית הגיעו לכאן ציירים מכל קצוות תבל עם רוסית מתובלת ביידיש, התיישבו ברוב מרץ לצייר שיירות גמלים על החוף וחישבו את קיצם לאחור, או איך לממן נסיעה לפריז, כולל שהייה לפרק זמן לא ידוע, בדים וצבעי שמן.
קיץ קטלני: כתבי ynet מסבירים מה רע בעונה החמה
בשביל צלמים כל העניין הזה היה סיוט עוד קודם, במאה ה-19. מהיותם בעלי מחשבה מעט איטית, תוך עשורים ספורים של צילומי שחור-לבן קונטרסטיים עם מעט קווי מתאר, עץ זית צמא וקבר רחל, הם הבינו שעדיף לצלם דברים אינטימיים בבית, לפנות ערב, במזגן.
האור הקייצי, השוהה כאן שמונה חודשים בשנה, הפך להיות אופציה לצלמים, קולנוענים ופיגורטיבים אחרים מהסוג העיקש בלבד. כאלה שמודעים לו, שמאמינים שהוא ועלה הצבר הם הביטויים האולטימטיביים למקום שאנחנו (בקושי) חיים בו. בשביל כל האחרים הוא הכרח נוטל השראה, תזכורת יומיומית לגירוש מגן העדן ולקטנות האדם מול איתני הטבע.
הזדמנות לעוף מפה
יצא ככה שהקהל המובחר שפוקד את הגלריות והמוזיאונים בארץ, לא נמצא כאן בקיץ. הקהל היקר הזה רגיש לחום וללחות ובהמלצת רופאיו הוא נודד צפונה, מזרחה ומערבה ונפוץ לכל עבר עד לעונת החגים, שלושה ימים לפני שהילדים שלו צריכים להתייצב בבית הספר. זה לא מדויק, כמובן. יש גם יקירי אמנות שנשארים ולא צריך להיסחף. הם יכולים להתענג על תערוכות קיץ: תצוגות אוספי גלריה, תערוכות בוגרים של בתי ספר לאמנות שנמצאים בפריפריה וצמאים לחשיפה וגם תערוכות של חברים של חברים של מנהלי גלריות שתמורת תשלום לא גבוה יציגו את היצירות שלהם, כיבוד והזמנות על חשבון האמן.
קשה מאוד לצרוך אמנות, כשהצורך הבסיסי לאוויר בטמפרטורה קצת נמוכה מטמפרטורת הגוף מתמלא רק בערבים. גם במנהטן זה ככה. ובפריז, כמובן. רוב הגלריות נחות בקיץ על תערוכות אוספים וכל מיני דברים נחמדים ולא מחייבים. אבל בשביל התייר הישראלי, גם אם ראה לאחרונה את מוזיאון ישראל מבפנים ב-1980, זה תמיד בון טון לעמוד בתור לכרטיסים למוזיאון אורסיי.
מצד האמנים, האוצרים ושאר הקשורים בכלכלת האמנות, הקיץ הוא הזדמנות פשוט לעוף מכאן. יניב שפירא מגלריה הקיבוץ ומהמשכן לאמנות ישראלית בעין חרוד אומר שהאמנות הישראלית נכנסת בקיץ לתרדמת חורף. אי לכך, ובשם המרחק הקבוע להכעיס בין שם לכאן, בין המרכזים הגדולים לפריפרייה המזערית אך לוהטת, הוא מוכן לנשום כל קיץ קצת תרבות מהאוויר שבחוץ. אפילו סתם את האוויר של הפריק קולקשן במנהטן.
לפנייה לכתב/ת 
