טיפול בתא לחץ: שיטת ריפוי יעילה או אחיזת עיניים?

לפני 10 שנים חלה מאיר פינטו, היום בן 65, בסוכרת. טיפול תרופתי ודיאטה קפדנית איזנו את ערכי הסוכר הגבוהים בדמו. לפני כחצי שנה, בשעה שהתקלח, נפצע בכף רגלו משבר זכוכית שהיה מונח על הרצפה והתחיל לדמם. "תוך כמה ימים הרגל התנפחה מאוד והיה לי חום גבוה", הוא מספר. "אושפזתי במחלקה פנימית בבית החולים אסף הרופא וקיבלתי עירוי אנטיביוטיקה כדי להתגבר על הזיהום שנוצר ברגל".

גם אחרי שהחליפו את התרופה באנטיביוטיקה מסוג אחר, מצבו של פינטו לא הוקל, והזיהום המשיך להתפשט. בעצה אחת עם ד"ר נחום גל, מנהל תא הלחץ במרכז הרפואי אסף הרופא, הוחלט לנסות טיפול במתקן הזה. "במשך 20 יום הביאו אותי לתא הלחץ, התחברתי למסכה ושאפתי חמצן", מספר פינטו. "אבל המצב המשיך להידרדר. לבסוף לא היה מנוס מכריתת הבוהן".

אחרי הניתוח וההתאוששות החליטו רופאיו של פינטו פעם נוספת על טיפול בתא לחץ. "עברתי 20 טיפולים, שעזרו לפצע הכריתה להירפא", הוא מספר. "הזיהום נסוג ונעלם, ונבלמה התפשטות הנמק שעלולה הייתה להביא לכריתת רגלי. מאז אני נמצא במעקב, ממשיך לשמור על הדיאטה ולטפל בסוכרת בתרופות ומרגיש נהדר".

"הטיפול היה מיותר"

שרה (48) הגיעה לטיפולים בתא לחץ בגלל נמק בעצם הירך. לפני כ-4 שנים נפלה במדרגות ביתה ושברה את עצם הירך. היא אושפזה במרכז הרפואי נהריה ועברה ניתוח אורתופדי מורכב. "גם השיקום היה ארוך וכואב", היא מספרת. "אבל תוך שנה מצבי התייצב. לא נזקקתי לקיים ורק פה ושם עוד הרגשתי מגבלה בתנועה במותן ובאגן".

שנתיים אחר כך שבו הכאבים לתקוף, ובהדמיית CT שעברה אובחן, כאמור, נמק בעצם הירך. "רצתי בין רופאים מכל רחבי הארץ במטרה למצוא את הטיפול המתאים ביותר", מספרת שרה. "כולם, למעט רופא אחד, אמרו לי שאין ברירה ועלי לעבור ניתוח להחלפת פרק הירך".

בשל חרדתה מניתוח נוסף נעתרה שרה להצעתו של רופא שהמליץ בחום על טיפול בתא לחץ. "זה נשמע קל ופשוט", היא אומרת. "כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להגיע לתא הלחץ מדי יום במשך שלושה שבועות, להתיישב בו ולתת לחמצן המועשר לעשות בשבילי את העבודה. החלטתי ללכת על זה".

אחרי שענייני התשלום הוסדרו, התחילה שרה בטיפול. "לא חשתי הקלה כלשהי, אבל לא ויתרתי", היא אומרת. "נתתי לזמן לעשות את שלו. לבסוף נאלצתי להודות שהטיפול לא יעיל. למעשה, אפשר להגיד שהוא היה מיותר".

שרה הרגישה שבזבזה זמן יקר. היא מיהרה לקבוע תור לניתוח במרכז הרפואי שיבא. "הניתוח היה ארוך וקשה, וההחלמה ממנו לא פשוטה. היום, חודשיים אחרי, אני בקושי הולכת ועדיין נזקקת לקביים, אבל לפחות אני יודעת שהחלפת הפרק מנעה את התפשטות הנמק, וזה מה שחשוב".

אורן התעורר מהתרדמת

כשאורן צמח הגיע לטיפול בתא לחץ הוא היה בתרדמת. לפני כשנתיים, בשעה שטבל בג'קוזי הביתי, נשאב אורן, אז בן 11, לתחתית האמבט. בור היניקה החשוף לא איפשר את חילוצו. במשך 30 דקות ניסו צוותי מד"א ומשטרה לחלץ אותו. כשהצליחו למשות אותו, הוא היה חסר הכרה. הרופא קדח חור בריאתו, דבר שאפשר את יציאת המים שהצטברו בה, ואחר כך ביצעו בו הפרמדיקים החייאה.

אורן הועבר למחלקה לטיפול נמרץ בשיבא ושכב בה חמישה שבועות ללא הכרה. "הרופאים היו פסימיים, אבל סירבנו להרים ידיים", מספר אביו. "חיפשנו אחרי כל פתרון אפשרי שיעזור להעיר את אורן מהתרדמת. ואז שמענו על טיפול בתא לחץ והחלטנו לנסות אותו".

לדבריו, הרופאים אמרו להם שהטיפול בתא לחץ לא יועיל לבנם, אבל הם התעקשו. במשך חודשיים, על חשבונם, הוסע אורן כל יום לתא הלחץ באסף הרופא. "כבר אחרי השבוע השני לטיפול ניכרו באורן סימני התעוררות קלים, שהלכו ונעשו יותר ויותר מובהקים עד שפקח את עיניו וחזר להכרה".

מאז עובר אורן תהליך שיקום מורכב. הנזקים הנוירולוגיים שמהם הוא סובל פגעו ביכולות המנטליות והתפקודיות שלו, דבר שמחייב השגחה קבועה עליו. "הוא לא חזר להיות הילד שהיה, וזה גם לא יקרה", אומר אביו. "אבל לפחות הוא בהכרה, וזה רק בזכות הטיפול בתא הלחץ".

חמצן בלחץ גבוה

רפואת תא הלחץ, שנקראת רפואה היפרברית (היפ = הרבה, בר = יחידת לחץ), נפוצה בעולם ובארץ, ואף הוכנסה לסל הבריאות בהתוויות מסוימות. למרות זאת, הרופאים עדיין חלוקים בדעתם ביחס ליעילותה. המצדדים בשיטה טוענים שהיא מצוינת, זולה ויעילה ביותר, ואילו המתנגדים לה מגדירים אותה כענף ברפואה שממציא את עצמו ומחפש התוויות והצדקות לקיומו.

המסכות מעל כל מושב מזרימות חמצן טהור בלחץ גבוה  (צילום: רוני שיצר)

מהו בעצם תא לחץ? "מדובר בחדר דמוי גליל, שבנוי משני מדורים ויותר ועשוי מפלדה, ובו מקומות ישיבה למטופלים רבים (עד 16 – א.א.)", מסביר ד"ר יהודה מלמד, מי שהקים את תא הלחץ הראשון בישראל. "מעל כל מושב תלויה מסכה לנשימת חמצן, מערכת קשר אישית וכללית ומצלמות במעגל סגור, שמאפשרות ניטור של פנים התא ופיקוח צמוד.

"לתוך התא מזרימים חמצן טהור בלחץ גבוה יותר מהלחץ האטמוספרי, מה שמאפשר להעלות את מינוני החמצן בדם וברקמות לערכים שגבוהים עד פי 20 מהערכים הנורמליים. בעקבות כך נוצרות תגובות פיזיולוגיות במערכות הגוף, שמגבירות את תהליכי הריפוי במצבי חולי שונים.

"חמצן בכמויות גדולות משפר גם את תפקוד הכדוריות הלבנות במלחמתן נגד זיהומים ועוזר בדיכוי רוב סוגי החיידקים באופן יעיל יותר ממרבית סוגי האנטיביוטיקה. הטיפול בחמצן אף מזרז תהליכי ריפוי בזיהום כרוני ועיקש בעצמות".

"הטיפול בתא לחץ, או למעשה בחמצן, החל בעולם כבר בשנת 1900", מסביר ד"ר נחום גל, מנהל תא הלחץ באסף הרופא. "בשנות ה-30 הטיפול בשיטה הזו הלך והצטמצם, ולמעשה כמעט חוסל. רק בשנת 1960, בהולנד, החלו להשתמש בו שוב, הפעם בניתוחי לב בילדים, בעקבות ניסוי שערכו שם בחזירונים.

"במהלך הניסוי הוציאו את דמם של החזירונים והחדירו במקומו תמיסה פיזיולוגית והכניסו אותם לתא לחץ. באופן מפתיע התברר שהם נשארו בחיים. הניסוי, שהוכתר בשם life without blood (חיים ללא דם), הזניק מחדש את הרפואה ההיפרברית והרחיב את התוויותיה".

לישראל הגיע הטיפול בתא לחץ בסוף שנות ה-60. הוא יושם לראשונה במרכז לרפואה ימית של חיל הים (מ.ר.י) על ידי ד"ר מלמד, מי שהיה הרופא של שייטת 13. תא הלחץ שימש בעיקר את צוללנית הקומנדו, שבעקבות תאונות ימיות לקו בהרעלות חד תחמוצת הפחמן (co) או בתסחיפי אוויר (בועות אוויר שנכנסות למחזור הדם), בחבלות מעיכה וכדומה.

בשנת 1996 הקימו גם בתי החולים רמב"ם ואלישע בחיפה תאי לחץ, ושנתיים אחר כך נכנס לשימוש תא הלחץ באסף הרופא. לדברי ד"ר גל, היום נפוץ השימוש בו בעיקר בפצעים שקשה לרפא, בעיקר ברגליים סוכרתיות, בנמקים של רקמות רכות ושל עצמות וברקמות שעברו הקרנות בעקבות מחלת הסרטן.

החשש: הרעלת חמצן

המגבלה העיקרית של הטיפול בחמצן, כפי שנכתב בדו"ח שחיברו ד"ר עידו כץ וד"ר דבורה בר-און מהמרכז הרפואי אסף הרופא והועבר למשרד הבריאות, היא שכשלחץ החמצן גבוה מדי הוא הופך לרעיל. הדבר עלול להביא לפגיעה במערכת העצבים המרכזית והריאתית, שמתבטאת בפרכוסים ובהרעלת חמצן מוחית. לכן מגבילים את השימוש בחמצן ללחצים שמתחת לסף ההרעלה.

בשנת 1994 הוכנס תא הלחץ לסל הבריאות בשלוש התוויות טיפול: פצעים שקשה לרפא, נזקי קרינה וזיהום בעצמות שלא מגיב לטיפול. אך קופות החולים השונות, לדברי ד"ר גל, לא ממהרות להפנות חולים לטיפול בתא לחץ, וכשזה כבר נעשה – זה תמיד אחרי שמוצו אופציות טיפוליות אחרות, דבר שגורם להפחתת יעילותו.

"לא משקיעים בתחום הזה, כי אוויר לא עולה כסף", אומר ד"ר גל. "לכן אנחנו ענף יתום ברפואה. אין מאחורינו חברת תרופות עשירה, מקושרת ומשפיעה, שתקדם אותנו לקדמת הבמה. כיוון שכך, אין גם תקציבי מחקר. לכן קשה לנו להוכיח את יעילות הטיפולים השונים בחמצן".

אלא שהרופאים שמתנגדים לטיפול בתא לחץ טוענים שלא מיעוט המחקרים עומד לענף הרפואי הזה לרועץ, אלא חוסר יעילותו. פרופ' מוטי רביד, יו"ר ועדת התרופות של שירותי בריאות כללית: "מחקרים שנערכו בשנים האחרונות לא הצליחו להוכיח חד משמעית שיש לטיפול בתא לחץ השפעה מיטיבה. המקרים שבהם בריאותם של חולים השתפרה בעקבות הטיפול בתא לחץ הם בבחינת אנקדוטות. גם מצבם של חולים סוכרתיים שעברו טיפולים בתא לחץ לא תמיד השתפר. לסל הבריאות הוא נכנס ממניעים פופוליסטיים".

פרופ' אביגדור זליקובסקי, מנהל המחלקה לכלי דם במרכז הרפואי בילינסון, אף מזהיר מפני השימוש בתא לחץ: "כשמדובר ברגל סוכרתית, כשהמחלה מוגבלת לכלי דם קטנים, ייתכן שיש תועלת לטיפול בתא לחץ. אך כשמתהווה נמק או

מתרחשות חסימות נרחבות שמונעות אספקה של דם לגף, אסור לטפל בהם בתא לחץ. זה בזבוז זמן, שיגרום בסופו של דבר לנזק בלתי הפיך לגף, עד צורך בכריתתה". ומוסיף ד"ר רון דבי, נוירולוג בכיר מהמרכז הרפואי וולפסון: "הטיפול בחמצן לא יכול להועיל להחזרת התחושה העצבית שנפגעה כתוצאה ממחלה נוירופתית".

גורם בכיר ממשרד הבריאות בתגובה: "ההתייחסות לטיפול בתא לחץ היא כמו לרפואה שאם לא תועיל גם לא תזיק. רק חולים שמיצו את הטיפולים המוכחים כיעילים נשלחים לטיפול בתא לחץ". לדבריו, מיעוט הפניית החולים בשנה, כ-300 לאסף הרופאה ו-79 לרמב"ם ולאלישע, לא מצדיק בניית תאי לחץ נוספים הוא הרחבת התוויות הטיפול בהם בסל הבריאות.