השמש זורחת גם בטלוויזיה

לא ברור מה יותר גרוע – הקיץ או הטלווזיה בקיץ. מה יותר נורא? אחוזי הלחות המטפסים מעלה מעלה, או העונה החדשה של הטלנובלות של הכבלים והלווין? מה יותר גרוע? העובדה שהמזגן התקלקל, או של"פספוסים" יש 17.4 אחוזי רייטינג? מה פחות נסבל? המדוזות במים או התלתלים על הראש של עדי אשכנזי? לקיץ ולטלוויזיה שלו יש תכונות משותפות – שניהם לא מאפשרים לך לחשוב, אפילו לא לשנייה. האחד ממיס לך את הגוף והשניה ממיסה לך את המוח. שניהם דביקים ומותירים תחושה של לכלוך ומיאוס כללי מהחיים. בעצם, יש הבדל עיקרי ביניהם. בקיץ אין אס.אם.אסים.

אם היו, אם היינו יכולים לבחור בין הקיץ לאביב, או אפילו לחורף, הייתי פותחת חוות אס.אם.אסים וממלאת אותה בילדים נלהבים שיצביעו לבטל את החום ולהחזיר את הטפטוף והעננים. הילדים, כמובן, הם הקורבנות הראשיים של טלוויזית הקיץ. זה החופש הגדול, ממילא אין להם מה לעשות, למה שלא נמטיר עליהם עוד כמה דברים נולדים? או אולי כמה מסיבות חוף צעקניות שמנסות בכוח להפגין "כמה כולם נהנים כאן", ו"עושים שמח, נכון, חבר'ה?", ממומנות על ידי ענקים תאגידיים כאלו ואחרים ומצויידות במנחים מאומצים ומאולצים?

אפשר גם עוד כמה ניסיונות בטלוויזיית לייט נייט, כדי שאפשר יהיה לנדנד להורים שיתנו להם להשאר ערים עד מאוחר. בואו תראו אנשים שמנים מרזים, אנשים רזים מרוויחים, זייפנים שרים ונערות בלבוש מינימאלי! טלוויזיה הקיץ היא גרסת שנות האפסיים לקרקסי המוזרויות הישנים והטובים, עם הנשים המשופמות והגמדים.

היו זמנים

אח, איפה הם, הקייצים ההם? כשילדי ישראל היו בריאים ושזופים, קומתם אומרת קוממיות ושפי, ברכיהם שרוטות, נמשים ללחייהם וכובע טמבל לראשם, וכל כולם חדווה משחקית מיוזעת, שכן לא לילדי ישראל של הימים ההם (מישהו אגב יודע מתי התרחשו הימים ההם?) החלל הסגור והממוזג – ילדי פרא הם, החוץ הוא ממלכתם והם מבלים את חופשת הקיץ בשדות וביערות של מדינתנו הנאווה...אז זהו. שלא ממש. זה לא ציור של נורמן רוקוול פה.

גם כשאנחנו היינו ילדים היתה טלוויזיה, אבל מבעד לענני הנוסטלגיה מערפלי השיפוט, אפשר לרגע לחשוב שזו היתה טלוויזיה שונה. "נילס הולגרסן", "פינוקיו", והסאגה הבלתי נגמרת, "הלב", אותה טלנובלה ממוצא איטלקי עם אנימציה יפנית, בימים שעדיין לא ידענו לדקלם בארשת חשיבות את ההבדלים בין מנגה לאנימה. אז נכון שלא היו לנו מזגנים וגם לא פלייסטיישן, אבל עבור רבים מאיתנו, ואני ביניהם, הסיכוי לראות פעם אחת ולתמיד את מרקו האדיפלי בזרועות אימו עתירת הפרונט, היה הדבר היחיד שהפך את הקיץ לאירוע נסבל.

מי שעוד מייחל לצבעוניות הנאיבית, האנימציה החלשה והמימית והרקעים הקבועים של אותן סדרות אבודות מימי ילדותינו המאושרים, יוכל למצוא אותן בשפע בערוץ "ג'וניור" של "YES". הנה שוב הזדמנות לצפות בנילס שב הביתה אחרי שלמד לקח חשוב, לראות את פינוקיו שב לזרועות ג'פטו, אחרי שלמד לקח חשוב, ולהביט בעיניים דומעות במרקו מוצא את אמא (הוא מצא אותה בסוף, נכון? תמיד בסוף הסדרה הייתי בקייטנה, ואף פעם לא זכיתי לראות את האיחוד המאושר) אחרי שלמד כמה וכמה לקחים חשובים.

יש עוד לקח חשוב הטמון בצפייה חוזרת באותן פנינים נשכחות, כזה שישמע מוזר במדינה מוכת נוסטלגיה-אינסטנט כשלנו, שבה כל דבר שהתרחש לפני עשרים שנה הוא כבר קלאסיקה - גם אז היה רע, פשוט לא היתה שום ברירה אחרת. אלו היו סדרת דידקטיות, שטוחות כעומק הדמויות שהתרוצצו על המסך וצדקניות, שהתעללו, עלילתית ואיכותית, ביצירות הספרותיות שהתבססו עליהן באופן חופשי לחלוטין. נכון. היתה גם "היה היה", סדרה נפלאה בכל קנה מידה, אבל היא בהחלט היוצאת מן הכלל.

אז מה ההבדל בין אז והיום? שוב, אס.אם.אסים. אם היו לנו אז אס.אם.אסים, היינו יכולים להחליט לתת למולי למות בסוף, לוודא שמרקו לא ימצא את אמא לעולם, וששמשון ויובב יאכלו את בלה המעצבנת.