הרגעים הכי יפים של החיים?

תכל'ס זה התחיל באביב, כמה ימים אחרי שהתחיל מבצע ענבי זעם. המבצע הזה, שאנחנו התחרענו עם הצבא על החיזבאללה בלבנון ובסוף מרוב צבא נפלה פצצה על מחנה פליטים. הרבה אנשים חפים מפשע נפגעו. אני והיא הסתובבנו אז בתל-אביב רעבות, עם עור מתוח וחלק שבקושי הצליח להחזיק את כל עסיס-הנעורים הזה, עם פוטנציאל אלכוהוליזם גבוה ומלאות-זעם, כמו שרק ענבים בני 22 יכולים להיות. את הבחור היא הכירה באיזה מסיבה. החורף רק נגמר והתחלנו לצאת מהמחילות, להשיל את העור ולחפש מקום לפרוק את התרעלה שהצטברה בחודשים הקרים. היא קטלגה את אופק תחת "טרף קל" כי הוא נענה לה בקלות. בסוף הערב היא כבר לא הייתה בעניין אבל היו להם חברים משותפים אז הוא לקח מהם את הטלפון שלה. אחרי כמה ימים הוא התקשר ושאל אם היא רוצה ללכת לסרט מתישהו. "להגיד שהייתי מגעילה אליו זה יהיה כמו להגיד שהטייסים האמיצים שלנו שלנו זרקו קלטות-יוגה ותמציות פרחי-באך על הפליטים בלבנון", היא סיפרה לי אחר-כך. "אפשר רק להגיד שהייתי מגעילה מספיק כדי שעד היום, למרות שעברו מאז פאקינג עשר שנים, אני מאמינה שמה שקרה אחר כך פשוט הגיע לי".

אלוהים מחייך בחמסינים

יש אנשים שבאים בפרקים. אנשים כאלה שהם סדרה, לא פיצ'ר, וצריך להחזיק מעמד פרק-שניים-שלושה לפני שהקסם שלהם נחשף וכובש. The O.C היתה כזאת, ואופק היה כזה. זה התברר שבועיים מאוחר יותר, כשדברים לא הגיוניים התחילו לקרות: ביבי ניצח בבחירות והחברה שלי התאהבה באופק. איך זה קרה? עד היום לא ברור. שניה של הסחת דעת,

רגע של משבר, של שבריריות. או אולי דווקא של יוהרה וזחיחות. אולי זה היה החום, אחרי הכל שתינו נחשבנו לבחורות של טמפרטורות גבוהות. שוקו חם ושמיכה? זה נחמד אולי בקטלוגים של איקאה. החיים שלנו בחורף היו פרסומת לחומרי-הרדמה של סוסים. מאופסנים בקליפה עבה, מסונפים מאחורי תנור גדול במקרה הטוב ואומללים במקרה הפחות טוב. אבל הקיץ? בקיץ עברנו אוטומטית למשמרת כפולה על פס-הייצור של האנדורפינים, מתענגות על חשבונות חשמל נמוכים ומדלגות מפרח לפרח כמו חרגול על טריפ.

"חמסינים הם הדרך של אלוהים לחייך אליי", היא אמרה פעם. זה נכון שלאלוהים טוב לא בודקים בשיניים, אבל יש מצב שהחמסינים עשו אותה נוחה. באחד הערבים הלכנו לבקר את אותם חברים ואופק היה שם. רגע אחד לא עמדתי על המשמר ופתאום היא נצמדה אליו בעקשנות. לפני שהספקתי להגיד "לא נשכח לא נסלח" היא כבר הייתה מאוהבת. השם עדי, היו מועמדים הרבה יותר ראויים ממנו אבל הוא הצליח לפרוט על משהו. נו מילא, חשבתי לעצמי, הרי הניצחון אצלה בכיס. אז חשבתי. גם פרס חשב.

2pac נרצח. אפשר להגיד שהכתובת היתה על הקיר. על התנהגות בלתי-אחראית משלמים והחברה שלי גילתה שהמחיר התקזז עם כל מה שהצלחנו לחסוך בחשבונות החשמל. אופק התברר כאגוז קשה שלא מיהר להבשיל ולצנוח לחיקה הקייצי. אחרי כמה ימים סוערים שהתחילו באותו ערב עברו היחסים שלהם למרדף חד-צדדי. או כמו שהגדיר את זה פעם סטאנדאפיסט אחד חכם, אופק רדף, והיא ברחה אחריו. "אין ספק", היא רטנה לי בלילה חם על הגג עם קוביית קרח בפה. "מיקמתי את עצמי בצד הלא נכון של המשוואה והקיץ הולך ואוזל". "אז תתעשתי!" נזפתי בה את נזיפת הנמלה בחרגול, "אם לא תשתי ותסבאי עכשיו שום דבר לא יחזיק אותך בחורף!". היא הנהנה באיטיות אבל זה כבר לא עזר.

מסביבנו אנשים געשו הורמונלית והשפריצו חיוכים לשמונה כיוונים בבת אחת, והיא הסתובבה בחוץ עם שמלות פרחוניות ואוויריריות שנועדו רק לבנאדם אחד. כולם שתו צוף כמו משוגעים מכל הפרחים בחממה והיא נתקעה על פרח אחד רזה, שחון, שנפתח אחת לכמה ימים וגם אז נותן לה צוף בקמצנות. כשהיא קיטרה ש"התאים הקוליים שלנו כבר מדברים יותר מאיתנו", ניסיתי להוציא אותה קצת, אבל היא נשארה בבית כי אולי הוא יתקשר. היא חיכתה לטלפון, אבל לא כמו שמחכים למשהו טוב, יותר כמו לטלפון מהבנק או ממס-הכנסה, שיגידו לך כמה כסף אתה חייב להם. את הדיאלוגים החסרים היא ניהלה בינה לביני ואחר כך בינה לבין עצמה, מנסה להבין בהגיון של בנות למה הוא מתמהמה. בזמן הזה היא לא התקרבה לאף אחד אחר. ראיתי איך הקיץ נשרף, ואיך היא מתבשלת על אש קטנה.

לזה את קוראת דמוקרטיה?

כשחם לך בקיץ אתה מדליק מזגן. כשקר לך בחורף אתה לובש מעיל. כשבנאדם אחד משתלט לך על התודעה כמה שלא תפתח את העיניים, לא תראה ממטר אף אחד אחר. ביבי פתח את מנהרת-הכותל למבקרים, אבל החברה שלי נשארה

נעולה. אופק תכנן חופשה ארוכה לאיים, איים כלשהם, והחלטתי שזה הזמן המתאים לשיפוצים מאסיביים. לפני הטיסה היא נפגשה איתו מגובה במניפסט ארוך שניסחתי לה בבית, הדפסתי ושמתי לה בתיק ליתר ביטחון, על איך בדיוק היא מתכוונת להתמודד עם זה (לזרוק אותו לכל הרוחות) ומסמכים רלוונטיים (מפה מפורטת של כל-הרוחות עם הסברים איך מגיעים לשם). אחרי פתיחת המנהרות המסורתית היא הסבירה לו את המצב וחזרה הביתה. כמו באגדות זה אפילו עבד קצת, היא החליטה להיות טובה אל עצמה והכריזה על מה שנשאר מהקיץ כעל מבצע "שלום ובטחון". שזה אומר להגיד לאופק שלום ולשפר לעצמה את הביטחון. זה החזיק בדיוק חמישה שבועות, בסופם היא הבינה מה מעכב אותה. אוחזת בשני הפסים האדומים היא התקרבה אלי, ממש כמו באגדות, אגדות אורבניות מרירות בערוץ 2, ואמרה לי "הילד הזה הוא אני. זאת אומרת, שלי".

וזה מצחיק, כי בשיחות שלנו היא תמיד קראה לאופק "הילד". בכל אופן היום זה נראה מצחיק. אז היא לא צחקה וגם לא חיכתה אפילו דקה. שבוע אחרי הבדיקה היא כבר ווידאה שלא היא תהיה האשה שתקח על עצמה את הנפקת דור-ההמשך של אופק. "בדמיון שלי כבר ראיתי אותם", היא שחזרה כשזה כבר היה מצחיק, "צאצאים קשי-עורף שייבהו בדגים שלהם וישאירו אחריהם שובל של הודעות בכל מיני תאים קוליים, כמו גוזלי-קוקייה שבקעו בקינים זרים".

בבוקר שאחרי היא התעוררה וסיפרה שחלמה שהוא בא אליה הביתה ומביא לה את הכסף בצ'קים, אחד מהם של הגרמנים, שילומים מהשואה. זה עזר לה להשתחרר ממנו קצת, אבל מהקיץ ההוא כבר לא נשאר הרבה. "תראי", היא הצביעה על הכותרת בעיתון סוף-השבוע, שאמרה שסאדם חוסיין זכה בבחירות בעיראק ברוב של 99.96 אחוז. "היתה לי זכות בחירה, אבל כשהגעתי לקלפי היה שם רק פתק אחד. לזה את קוראת דמוקרטיה?".

שבוע אחרי זה צלצל הטלפון שלנו באחת בלילה. "תעני", גנחתי לה מתוך שינה. היא ענתה. לפי השיחה הבנתי שזה הבחור. "הוא שואל אם אני רוצה להיפגש", היא אמרה לי בשפתיים. נענתי לה חזק בראש שלא. ראיתי את ההתלבטות על הפנים שלה, את הכניעה המפתה אחרי שבועות של חפירות, אבל אז התחילו דפיקות בחלון. שתינו הפנינו את הראש בבת-אחת, זה היה הגשם הראשון והוא חתם את הקיץ הזה סופית. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא אמרה לו לא. חיבקתי אותה כל הלילה, ולמחרת קראנו בעיתון שסלאש פרש מ"גאנז אנד רוזס".