השפוט

 יום שבת, ה-24 במאי 1986. משחק אליפות בבלומפילד. המגרש מפוצץ באוהדים, כל הרחובות בארץ ריקים. כולם יושבים בבית, מחוברים לערוץ הראשון, שמעביר לראשונה בתולדותיו שידור ישיר של משחק כדורגל מהליגה הישראלית.

הפועל תל אביב של סיני, אקהויז ובז'רנו עולה למשחק האחרון של העונה נגד מכבי חיפה של ציון מרילי, ברוך ממן ומשה סלקטר. חיפה ראשונה בטבלה וצריכה רק תיקו בשביל לקחת אליפות. הפועל, השנייה בטבלה, תהיה חייבת לנצח בשביל להוסיף צלחת אליפות לארון המתקלף בבית ברנר. משהו כמו רבע שעה לפני הסיום, מאמן הפועל דוביד שווייצר ז"ל זורק למערכה חלוץ צעיר וחצוף בשם גילי לנדאו. שלמה שרף, מאמן חיפה, מנחה את השחקנים שלו רק להמשיך להחזיק בשיניים את ה-0:0 היקר.

בדקה ה-85 זה קורה. כדור קשתי של משה סיני עובר מעל כל ההגנה של חיפה ונוחת על הרגל של גילי לנדאו, שעוצר לשנייה ואז ממשיך בבעיטה לרשת. כל האדומים קופצים לשמיים ונוחתים בערימה גדולה על לנדאו, ששוכב המום על הדשא. כל הירוקים תופסים את הראש בידיים, ואז מתעשתים ופותחים בריצת אמוק אל הקוון שלא הרים את הדגל

לאופסייד. הקוון עומד על שלו, מתעקש שהגול היה חוקי, ואחרי הפסקת משחק של כמה דקות שורק צבי שריר את השריקה האחרונה ושולח 15 אלף אדומים ביציעים לחגיגה גדולה.

נגמר 0:1 להפועל.

לקוון שלא הרים את הדגל קוראים רחמים שאשו.

אבא שלי.

ביום שהוא חזר הביתה מהמשחק ההוא, היתה לו הבעה שלא שכחתי וכנראה שכבר לא אשכח. מין פרצוף כזה של קצת התנצלות, קצת כעס, קצת בהלה - לא משהו שראיתי עד אז אצל אבא שלי הגיבור. ואני, שכמובן ראיתי את המשחק בטלוויזיה, זרקתי לו את השאלה היחידה שעברה לי בראש באותו רגע.

"אבא, תגיד, היה אופסייד?".

"לא, לא היה".

"אז למה אתה ככה?".

"כי זה כבר לא משנה".

כשהוא נרגע קצת הוא הסביר לי שמבחינתו, למצוא את עצמו בעין הסערה זה מספיק גרוע. כלומר, זה שיש אוהדי כדורגל שיזכרו מהגמר הזה רק את הקוון שלא הרים דגל - זה הדבר שהכי משגע אותו. "אתה יודע", הוא אמר לי, "שתי דקות לפני הגול של לנדאו אני אומר לעצמי יאללה שאשו, שיחקת אותה. עוד כמה דקות נגמר המשחק הכי טעון שהיה פה בשנים האחרונות, והעברת אותו כמו גדול. בלי אף טעות". וכשהוא סיפר את זה שוב חזרה לו ההבעה ההיא.

בימים, בשבועות ובחודשים הבאים נתקלתי בתדירות של פלוס-מינוס פעמיים ביום בשאלה שאני עצמי שאלתי את אבא כשהוא נכנס הביתה, ותמיד עניתי משהו כמו: "אבא שלי אומר שלא היה, וגם בטלוויזיה אמרו שכנראה לא היה". אחר כך עברו גם השנים והסוגיה ירדה מסדר היום ומהגב שלי, אבל אני עדיין נאלץ להתמודד עם שאר השאלות הקבועות שעולות בכל פעם שמישהו שומע שאבא שלי היה שופט כדורגל. איזה שאלות? הנה, תראו.

את האמת, איזה קבוצה אבא שלך אוהד?

טוב, אז קודם כל התשובה היא שאבא שלי, ממש כמוני - כלומר אני ממש כמוהו - אוהד של בני יהודה. אבל חכו שנייה עם הריצה לארכיון של ההתאחדות לכדורגל או עם הטלפון למחלקת הסטטיסטיקה של "שירים ושערים", כי חשוב שתדעו שאבא שלי מעולם לא שפט במשחק של בני יהודה. הוא גם מעולם לא שימש קוון במשחק של בני יהודה. למעשה, הוא מעולם לא שפט אפילו במשחק של קבוצת ילדים ב' של אגודה אחרת שהתוצאה במשחק שלה עשויה היתה להשפיע בעקיפין, דרך צד שלישי, על תוצאת המשחק של קבוצת ילדים ב' באגודת בני יהודה. כבר בקורס השופטים שלו הוא דאג לספר על הקריירה הקצרה שעשה בקבוצת הבוגרים, ועל העובדה שאחיו מנהל את מחלקת הנוער של המועדון. לכן, מאז ועד שפרש משיפוט כעבור 20 שנה, היה רק מועדון כדורגל אחד בארץ שאבא מעולם לא שפט. הכתומים שלי. שלנו.

עכשיו כשאני כותב על זה, הכל נראה לי הגיוני וברור. אבל בתור ילד שהקבוצה שלו בילתה עונות שלמות מתחת לקו האדום, התחננתי בפניו בכמה וכמה הזדמנויות שישכנע את משבץ השופטים לשלוח אותו למשחק החשוב שלנו בתחתית. ואם לא, אז שלפחות ירים טלפון לזה שכן אמור לשפוט אותנו בשבת כדי שיארגן איזה מערוף ויעזור לנו לקחת סופסוף קצת נקודות. וכל ההזדמנויות האלה נגמרו באותה צורה. אבא היה מניח לי יד כבדה על הראש, מחייך ואומר משהו כמו: "אל תדאג, אנחנו לא צריכים טובות. שירזי בטוח דופק שלישייה בשבת". הבעיה היחידה, כמו שאבא היה מגלה בעצמו אם הוא היה הולך איתי למשחקים של בני יהודה במקום ללכת לשפוט במשחקים אחרים, היא ששירזי לא היה יכול לדפוק שלישייה בשבת אפילו אם היריבה היתה עולה למגרש עם ארבע בחורות בהגנה ושוער גידם.

בכל פעם שישבתי ביציע וראיתי איך השופט מתעלל בנו, תכננתי איך אני בא הביתה ומשביע את אבא שבאספת השופטים השבועית הוא תופס את הנבלה בשחור שלא שורק לנו פנדל כבר שעה, דוחף לו את הדגל של הקוון לחלחולת וזורק אותו מהחלון אל האוהדים הזועמים שלנו שמחכים בסבלנות בחוץ. אבל כשהייתי חוזר הביתה ואבא היה שואל על השיפוט, הייתי אומר ש"דווקא היה בסדר". כי בכל זאת, אבא לא אוהב שמקללים את החברים שלו.

אה, ולמקרה שתהיתם: אבא שלי לא המציא כלום. לכל השופטים בארץ יש קבוצה מועדפת. בדוק. מה שלא בדוק זה אם גם הם נמנעים מלשפוט את הקבוצות שלהם, אבל נעזוב את זה עכשיו.

תגיד, אפשר להתפרנס מזה?

בגדול, לא. זאת אומרת, אי אפשר להתפרנס רק מזה. גם אז וגם היום אין שופט כדורגל ישראלי אחד - בינלאומי, בכיר ומוצלח ככל שיהיה - שמתפרנס רק משיפוט. וגם אבא שלי לא.

מאז שאני זוכר את עצמי, לאבא תמיד היו שתי עבודות. הראשונה והקונבנציונלית יותר היתה ב"בזק", והשנייה היתה הקטע הזה של לרוץ עם משרוקית בפה ושני כרטיסים בשני צבעים בכיסים. ומכיוון שהוא עבד בבזק, אבל לא בדיוק בדירקטוריון, היו תקופות שגם האקסטרה מהשיפוט לא הספיקה והוא נאלץ לחלטר במסגרות כמו הליגה למקומות עבודה. תוסיפו לזה את העובדה שמשחקי כדורגל לא נערכים כל יום, ואת מה שההתאחדות לכדורגל הגדירה אז כמוסר תשלומים ("שוטף פלוס אל תדאג, תוך גג ארבעה חודשים הכסף נכנס לך לחשבון"), ותבינו למה הוא מצא את עצמו עובד עשר שעות ביום, חוזר הביתה כדי לחטוף משהו קטן לאכול וממשיך משם לשלושה משחקי קט-רגל מסקרנים בין המחלקה למשכנתאות בבנק דיסקונט למאפיית צדוק ובניו.

אם כל זה נשמע לכם אפור במיוחד, אז תדעו לכם שזה היה הרבה יותר אפור. ושתבינו, אנחנו מדברים פה על מישהו שבמשך כמעט עשור היה שופט בליגה הלאומית (אז הליגה הראשונה), קוון בינלאומי, ומי שנחשב אז גם לקוון הטוב בארץ. כזה ששולחים אותו לעזור לשופט במשחקים הכי קשים שיש - גמר גביע, ירידה/ עלייה, וכל מיני משחקים מהסוג שסיפרתי עליו בהתחלה.

לאורח החיים הזה, לניסיון לפרנס מכל זה משפחה בת חמש נפשות בשכונה מכובדת בגבעתיים, היה מחיר לא פשוט. לפחות לא מנקודת המבט של ילד שיותר מכל דבר אחר רוצה להיות עם אבא שלו. תחשבו על זה: השבת, היום היחיד בשבוע שבו ילדים אחרים זכו ליהנות קצת מאבא, היתה מבחינתנו היום הזה שאנחנו בקושי רואים אותו. לכל המקומות שאתם הלכתם עם אבא שלכם, אני הלכתי עם אבא של אמא. אפשר לראות את זה בכל אלבומי התמונות מהילדות שלי: אני, אחי ואחותי עומדים עם סבא על רקע רכבת ההרים בלונה פארק. אנחנו וסבא באגם עם סירות הפדלים בפארק הירקון. אנחנו וסבא מול הכלוב של הקופים בספארי (אז זה עוד לא היה בטדי).

אחי ואני היינו גם הילדים היחידים שאבא לא בא לראות אותם משחקים בשבת, אם כי יש להודות ש"הוא עסוק בקריית אליעזר" זה תירוץ די מקורי. אחי הצעיר (מגן שמאלי סופה) ואני (מגן ימני גרזן), כל אחד והקריירה שלו בקבוצות הילדים של מועדון הפאר הפועל רמת גן, מעולם לא זכינו להרים מבט ליציע במכתש ולפגוש שם את המבט הגאה של אבא. ועוד לא אמרתי מילה על כל הפעמים שהוא הגיע לאספות ההורים שלנו בבית הספר במדי שיפוט מלאים, רק בלי המשרוקית שהיה מוריד מהצוואר ברגע האחרון ועם איזה טרנינג מעל המכנסיים הקצרים. עד כיתה ד' זה היה מגניב. אחר כך זה כבר היה קצת פדיחה.

אז למה, זה מה שאתם בטח שואלים. למה לעבוד כל כך קשה תמורת לא מספיק כסף ויותר מדי קורבנות בחיים האישיים. למה לתת כל כך הרבה מעצמך לטובת ג'וב שאפילו לא ייתן לך פנסיה כשתפרוש, ומצד שני אוסר עליך לשלוח טופס טוטו כמו כל ישראלי נורמלי ששואף להסתדר בחיים. למה לעזאזל.

האמת, לא יודע. אף פעם לא שאלתי אותו. אולי אני פשוט מעדיף להניח שזה כי הוא, ממש כמוני, מאוד אוהב את המשחק הזה. ואולי סתם לא בא לי לגלות שהתשובה היא משהו כמו "כי התעצלתי ללכת לאוניברסיטה וללמוד הנדסה או משפטים".

ומה הוא חושב על השופטים של היום?

את מה שאבא שלי חושב על השופטים הוא אומר להם בפנים, או יותר נכון כותב להם: אחרי שתלה את המשרוקית הוא מונה למבקר שופטים. פעם אחת ביום שישי, פעם בשבת בבוקר ועוד אחת בשבת אחר הצהריים, אבא מתייצב במגרש עם בלוק נייר ועט, ועוקב מתא הכבוד אחרי השופט והקוונים. כשהמשחק מסתיים הוא יושב בבית וכותב דו"ח מפורט ומסודר על התפקוד של רביעיית השופטים (כן, מדווחים אפילו על הדרך שבה השופט הרביעי מניף את השלט של החילופים). בסוף הדו"ח הוא נותן ציון, ואז משרבט את החתימה המתעקלת שלו וקם כדי לפקסס את כל הסיפור הזה למזכירות האיגוד.

אם תשאלו אותו על ההבדלים בין השופטים של אז לאלה של היום, אבא יגיד לכם שפעם השופטים היו הרבה יותר סמכותיים. הוא ייזכר עם הרבה סנטימנטים בימים ששופטים כמו מנחם אשכנזי וצבי שריר היו מצביעים בהחלטיות על נקודת הפנדל מהמזנון של האיצטדיון, בעודם טוחנים בנחת פיתה עם חומוס - אני כמעט לא מגזים - ואף אחד אפילו לא חלם לערער על ההחלטה שלהם. הוא יספר על שריקות אמיצות במשחקים של בית"ר ירושלים במגרש המפחיד של ימק"א, מין ארגז חול מאוכלס באלפי פסיכוטים עם התמחות ביריקות מדויקות, השלכת מציתים למרחק ומשוך-בחולצת-השחקן-היריב-דרך-הגדר, מה שהם עשו בכל פעם שמישהו מהקבוצה הלא נכונה ניגש לקו האורך כדי להוציא זריקת חוץ.

אבל גם אבא שלי יודה שפעם היה יותר קל. פעם לא שידרו את כל המשחקים בטלוויזיה, וגם את אלה שכן כיסתה מצלמה מקרטעת אחת של הערוץ הראשון, ככה שלא משנה איזה טעות איומה עשו השופטים, חוץ מה-2,000 איש ביציעים אף אחד לא ידע מזה. היום כל שריקה לא נכונה של שופט נתפסת במצלמות ובמיקרופונים, ומיד נטחנת בפרשנויות אינסופיות של רן בן שמעון, מאיר איינשטיין וכל הדני נוימנים למיניהם.

אגב, אם תשאלו אותי על השופטים של היום יקרו שני דברים: בהתחלה אני אגיד שאם הם פחות סמכותיים זה לא רק בגלל ריבוי המצלמות, ואחר כך אני איאלץ להשתמש ביותר מדי ביטויים שמכילים את האות השביעית באלפבית העברי. ובהתחשב בעובדה שחלקם פוגשים את אבא שלי כל יום חמישי באספה הכללית של איגוד השופטים, אולי עדיף שאני ארד מזה ואמשיך הלאה.

מה באמת מרגישים כשהאוהדים עוסקים בפרנסה של אמא שלו?

במילה אחת: באסה. בשתי מילים: ממש באסה. ב-13 מילים: כזאת באסה שבא לך לתפוס אחד כזה שצועק ולהעיף אותו מהטריבונה בוולה לצלעות. לא, כי סבתא שלי אישה מקסימה וזה ממש לא מגיע לה. אם אלה שצעקו היו טועמים את עלי הגפן הממולאים שלה או את המעמולים האלוהיים עם האגוזים בפנים, הם היו מתנצלים לאלתר על הטינופת שיצאה להם מהפה. אבל אם להיות רציניים, וזה לא שאני לא רציני בקשר למעמולים, אז האירוע הזה שבמסגרתו אלפי אנשים מקרבים את שתי הידיים לפה ויוצרים מגפון טבעי רק כדי להודיע לאבא שלי מה הם חושבים עליו - האירוע הזה יכול להיות די טראומטי.

כשאני חושב על זה, הקריאה המיתולוגית ההיא כבר כמעט לא נשמעת במגרשים. אולי זה בגלל הפרשה ההיא שנקראה בתקשורת "שופטים באדום", אולי זה שכמו המשחק עצמו גם הקללות מתעדכנות. מה שבטוח זה שהיום מקובל לברך את השופט בקריאות כמו "מהמר, מהמר" (או "יא שופט מכור, שמת שתיים סולו בטוטו, אה?!", אם אתם בקטע של לגוון). אבל כשהייתי ילד וכל שופט היה בן זונה, זה היה יכול להוציא אותי מדעתי. כל פעם מחדש מצאתי את עצמי ביציע כשמסביבי מהדהדת הקריאה הזאת, ואני עומד באגרופים קפוצים ובשפתיים חשוקות ומנסה להסביר לעצמי שאני לא יכול ללכת מכות עם יציע שלם. אבל פעם אחת, רק פעם אחת, לא הצלחתי להתאפק.

זה קרה באיצטדיון רמת גן, במשחק ליגה של מכבי תל אביב נגד הפועל רמת גן (ככה זה, לא תמיד הם היו קבוצה מעפנה בליגה השלישית). אני, ילד צנום ונמוך בן 14, ישבתי בשער 2 עם אחי ניר, שהיה אז בן 11. מאחורינו ישבו שני תיכוניסטים עם צעיפים וחולצות של מכבי, שכנראה לא ממש באו לראות את האלילים הצהובים שלהם, כי במשך 90 דקות רצופות הם התרכזו אך ורק בלקלל את השופט רחמים שאשו. עכשיו, זאת לא היתה הפעם הראשונה שמישהו שישב ממש לידי טרח לספר לי על הדברים הנוראים שהוא מקווה שיקרו לאבא שלי, אבל התדירות והניסוחים היו ממש קיצוניים. וכל זה דווקא במשחק כל כך משעמם וחד-צדדי (מכבי ניצחה 0:4) שאבא השתמש במשרוקית אולי פעם בעשר דקות, וגם אז רק כדי להעיר את עצמו.

בשלב מסוים - או יותר נכון, בשלב שהאוהד המחוצ'קן יותר מביניהם עבר לתיאורים גרפיים של אמא שלי ושל אחותי ומה הן עושות כשיש להן זמן פנוי - החלטתי שאני חייב לעשות משהו. אז עשיתי. קמתי בסיבוב, בלי להסתכל בכלל אחורה, והעפתי לו סטירה כל כך מצלצלת, שלדעתי אלי דריקס בכבודו ובעצמו הפסיק לרוץ על הדשא ועצר כדי להסתכל על היציע שממנו הגיעה הפצצה.

אחי הביט בי במין פרצוף כזה עם קצת תימהון והרבה בהלה. המחוצ'קן החזיק את הלחי הכואבת שלו, ואחרי כמה שניות של ניסיון לעכל את מה שקרה צרח "מה אתה עושה?!".

"אל תקלל יותר את השופט", שמעתי את עצמי אומר.

"מה אתה, דפקט? מה אכפת לך מהשופט?", הוא שאל - די בצדק מבחינתו - והמשיך להחזיק את הלחי שלו, שהתחילה להאדים ולפמפם כמו בסרטים מצוירים.

"אכפת לי וזהו", התחלתי לצבור ביטחון.

ניר, שאחיו הגדול והסתום הכניס אותו בשלב הזה לפאניקה טוטלית, התחיל למשוך לי בחולצה ולסמן לי שנתחפף מהר לפני ששאר הצהובים יקלטו שיש ביציע שלהם איזה חובב שופטים שמחלק סטירות לאוהדים. אני, שלאט-לאט התחלתי להפנים את הפוטנציאל הנפיץ שבמעשה הפזיז שלי, נתתי לו להוביל אותי במורד היציע כשלאורך כל הדרך אני מקפיד לשלוח מבטי "יש לך מזל שלא דקרתי אותך" למחוצ'קן ההמום.

לאבא, אגב, לא סיפרנו על זה עד היום.

נו, אז איך זה להיות בן של שופט?

בעיקר טוב. אין מה לעשות, כשאתה ילד קשה לך לא להתלהב מהעובדה שלאבא שלך יש עבודה כל כך מעניינת, וצריך לזכור שאנחנו מדברים בעיקר על שנות ה-80 - תקופה שבה הילד הכי מאושר בארץ היה זה שאבא שלו היה תאורן ב"הבית של פיסטוק". וכשאתה מתבגר קצת, לקראת סוף היסודי, זה מאוד מעניין לגלות שאבא שלך לוקח אותך בקלות בריצת 100 מטר. אחר כך, כשאתה כבר בתיכון, אתה נהנה לשבת בערב עם אבא על ספר החוקה ולעזור לו להתכונן למבחן האמריקאי שמתנהל אחת לשלושה חודשים במכון וינגייט, ומדיר שינה מעיני כל השופטים בארץ (ולמקרה שבדיוק התווכחתם על זה, תדעו שאם הכדור פוגע בדגל של הקרן, ממשיך לביצים של הבלם וניתז משם לרשת אחרי שעבר בין הרגליים של הקוון, התשובה הנכונה היא ב': "על שופט המשחק יש לאשר את השער ולסמן לעבר עיגול האמצע").

ויש צ'ופרים, כמו מאות כרטיסים שאתה מקבל בחינם למשחקי ליגה גדולים ולמשחקי נבחרת היסטוריים. למשל, הפעם ההיא שאבא לקח אותי לאיצטדיון רמת גן לראות את משחק הידידות של ארגנטינה נגד ישראל, והתעודה שלו הביאה אותנו הכי קרוב שאפשר לחדר ההלבשה של ארגנטינה. אני לא זוכר את הפעם הראשונה שנישקתי בחורה, אבל אני בחיים לא אשכח איך ראיתי את מראדונה יוצא מחדר ההלבשה, מקפיץ כדור פעמיים על כל ברך, מחייך אלי וממשיך למנהרת השחקנים. ויש סיפורים שאין לאף אבא של אף ילד אחר, כמו איך הוא עמד במנהרה לפני משחק של נבחרת קולומביה ליד קרלוס ולדראמה האגדי, ורק בקושי התאפק מלשאול אותו אם בשביל שיער כזה מספיק מסרק רגיל או שצריך מגרפה מיוחדת.

אבל כן, יש גם שאלות מעצבנות כמו אלה שחותכות מדי פעם את הכתבה הזאת. ויש יציאות בסגנון "תגיד, כשאבא שלך עצבני עליך הוא מוציא לך צהוב?" או "תגיד, לפני שאתה נכנס הביתה הוא בודק לך את הפקקים בנעליים?". נשבע לכם שאם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את הבדיחות האלה, יכולתם לקרוא לי איציק לבייב. וכן, זה היה די מבאס כשבגיל 16 קיבלתי כרטיס אדום במסגרת משחק ליגה של נערים ב' (הפועל רמת גן אימפריה!), והדיין המחונן בבית הדין של ההתאחדות פסק לי שלושה חודשים של הרחקה מהמגרשים. כששאלו אותו איך הוא הגיע מהרחקה סטנדרטית ממשחק אחד לשלושה חודשים בחוץ, הוא הסביר באדישות שנכנסתי לקטגוריית ה"יראו וייראו", כדי שאף אחד לא יוכל להגיד שבהתאחדות עושים פרוטקציות לבנים של שופטי כדורגל. מיותר לציין שאם הדרך אליו לא היתה מרוצפת בשני מאבטחים רוסים ובדלפק אחד מפורמייקה, כבר הייתי מגיע אל הצוואר שלו.

וכן, נכון גם שעד היום יש קלטת אחת שאבא לא מרשה לנו להכניס לווידאו, לפחות לא כשהוא בסביבה: הקלטת שכתוב עליה בטוש כחול "הפועל ת"א-מכבי חיפה, משחק אליפות 1986". ונכון גם שבכל פעם שאבא פוגש את שלמה שרף, האחרון שואל אותו "מתי אתה מחזיר לי את ה-30 אלף דולר מענק אליפות שאתה חייב לי?". למרות שבשנים האחרונות שלמה כבר מוסיף קריצה, לאבא שלי זה עדיין קצת צובט.

אם נדמה לכם שהשורה התחתונה של הסיפור הזה היא שדי כיף להיות בן של שופט כדורגל וקצת פחות כיף להיות שופט כדורגל, אתם גם צודקים וגם טועים. צודקים כי זה בדיוק ככה, וטועים כי זאת ממש לא השורה התחתונה. השורה התחתונה - השורה שאני חוזר עליה כבר 20 שנה - היא שאם היה אופסייד, אני בן זונה.