משטרת המגירה

מתישהו במהלך הקיץ, כנראה באוגוסט, תפרסם הוועדה בראשות השופט ורדימוס זיילר - שחוקרת את הפרשה הסבוכה של כשלים ובעיות במחוז הדרום של המשטרה - את מסקנותיה הסופיות. בעקבות מכתבי האזהרה שהוציאה, אם צמרת המשטרה ובראשה המפכ"ל משה קראדי תצא מהסיפור צחה כשלג, זאת תהיה הפתעה גדולה. אתה לא מוציא אזהרות מקיפות כל כך לארגון כולו ולעומדים בראשו אם בסופו של דבר בכוונתך לתת להם מכתב המלצה. סביר יותר להניח ששלושת חברי הוועדה השתכנעו שמשהו כאן היה מאוד לא בסדר, למרות המאמצים האדירים שיעשו מיטב עורכי הדין בארץ בחודשים הבאים להזיז אותם מהעמדה הזאת.

אם אכן כך יהיה, השר לביטחון פנים אבי דיכטר כבר מוכן. עם פרסום מכתבי האזהרה בדק דיכטר אצל היועץ המשפטי, והשתכנע שאין לו דרך לגרום לקראדי להתפטר או להשעות את עצמו. ועדיין, מקורבי השר מסרו שלפי סולם הערכים שלו, זה מה שקראדי היה צריך לעשות. את החודשים הבאים, יש להניח, יעבירו בלשכת השר בהכנות להמלצות הסופיות. אם הן יהיו מה שנדמה לדיכטר שהן עומדות להיות, הוא מתכוון לעשות מה שעשו בשב"כ - הארגון שבו גדל וצמח - אחרי פרשת קו 300, שדיכטר עצמו כבר מתח קו משווה בינה לבין ועדת זיילר: לעלות עם בולדוזר גדול על הקיים ולהתחיל מחדש.

אני מכיר חלק מהחומר הרב מאוד בפרשת רצח פנחס בוחבוט/ השוטר צחי בן אור/ מינוי יורם לוי, שעומד במרכז החקירה של ועדת זיילר. הוא סבוך, ניתן לפרשנות, לא שחור ולבן. אבל גם אם תתממש התחזית שלפיה המפכ"ל לא ייצא טוב ממסקנות הוועדה, ולשר תהיה עילה להביא איש משלו - קרוב לוודאי מחוץ לארגון - ולהצטייר כרפורמטור הגדול של המשטרה, דיכטר עתיד לגלות שהסיפור לא נגמר בלהחליף ראשים. מה שחולה במשטרת ישראל הוא עמוק הרבה יותר,

והמשטרה עצמה היא רק סימפטום. המחלה מתחילה במקום אחר לגמרי.

מישהו הזיז את המאזדה שלי

בשנת 2005 היה התקציב הישיר של משטרת ישראל, לפי אתר האינטרנט של המשרד לביטחון פנים, 5.8 מיליארד שקל - בערך שמינית מההוצאה לביטחון "החוץ" הצבאי. זה הספיק כדי להעמיד ולפרנס כוח של קצת פחות מ-27 אלף שוטרים, אחד לכל 260 ישראלים. לשם השוואה, מספר השוטרים במשטרת ניו יורק - עיר שאוכלוסייתה עומדת על קצת יותר משמונה מיליון נפש - מנה בתחילת השנה שעברה 40 אלף. נכון, לניו יורק נכנסים מדי יום מאות אלפי אנשים שאינם גרים בה, אבל כפי שעוד נראה, ההשוואה אינה הוגנת דווקא לצד השני.

רק כדי שתהיה לנו השוואה, הנה כמה נתונים נבחרים: בניו יורק נרצחו 540 איש במהלך 2005, יותר מכפול מאשר בתקופה המקבילה בישראל. מנגד, נגנבו בניו יורק כולה כ-18 אלף מכוניות, מחצית ממספר המכוניות שנגנבו בישראל. סך כל העבירות הנוגעות לפריצה, גנבת רכב וגנבה מתוך רכב הגיע בישראל ב-2004 לכ-152 אלף; ב-2005 היה מספר העבירות הדומות בניו יורק, העיר שרובנו חושבים עליה במונחים של אלימות וסכנה, 88 אלף - כלומר בערך חצי מאשר אצלנו. השורה התחתונה ברורה: אצלנו, גם עם הטרור, הסיכוי לחיות יותר גבוה. מצד שני, אם חיים כוללים גם את זה שתתעורר בבוקר עם אותו רכוש שהיה לך כשנכנסת למיטה ובלי התחושה המחליאה שמישהו חיטט לך בחפצים ובחיים בזמן שנימנמת, החיים אצלנו חרא.

ג'וליאני. שם את מיגור הפשע והעלאת איכות החיים במקום הראשון

אני מעלה את ניו יורק כי אוהבים לומר אצלנו ש"דרוש ג'וליאני ישראלי". ג'וליאני הוא כמובן רודי, האיש שירש עיר שקבעה שיא במספר הרציחות בשנה אחת (יותר מ-2,200 ב-1990), ובאמצעות הגדלת מספר השוטרים והקשחת המדיניות - יחד עם נסיבות סביבתיות כלכליות וחברתיות מסייעות - הפך את ניו יורק לדיסנילנד צפון. המספרים מדהימים ממש: בהשוואה מ-1990 להיום, ירד מספר הרציחות בעיר ב-75 אחוזים. מספר גנבות המכוניות צומצם בכמעט 90 אחוזים. אם רק היה לנו ג'וליאני כזה, אומרים אצלנו באנחה, היינו יכולים לישון בשקט.

ג'וליאני לא היה מפקד המשטרה, אלא ראש עיר. והוא עשה דבר פשוט: שם את מיגור הפשע והעלאת איכות החיים במקום הראשון. נכון, מצבו לא דומה לזה של ראש ממשלה ישראלי, וכנ"ל לא מצב המשטרה שלו או של יורשיו. בראש ובראשונה היא אינה נאלצת למתוח את עצמה עד הקצה במשימות של ביטחון פנים. זה לא רק שבניו יורק יש יותר שוטרים: זה שהם עסוקים מעל לראש במשימות משטרה אמיתיות, לא במחסומים על קו התפר. וכאן אנחנו מגיעים ללב העניין - כי לביטחון האישי שלכם ושלי חסר רייטינג.

כל ראש ממשלה יאשר בלי הנד עפעף תקציבים שנועדו למנוע טרור, יחתום ביד לא רועדת על עסקת מטוסי קרב בארבעה וחצי מיליארד דולר, לא יעשה חשבון כשאומרים לו "ביטחון". אבל המשטרה? בשנה שעברה הצליח קראדי למנוע את צמצום כוח השוטרים שלו ב-1,500, יותר מחמישה אחוזים, רק מפני שהצליח לשכנע שהם דרושים להתנתקות. אם הוא היה אומר שהם נחוצים כדי שלא יפרצו בתים, ירעילו כלבים, יסחרו בסמים ויגנבו מכוניות - פשעים שבוצעו השנה הרבה יותר מפעם אחת, בטווח של 50 מטר מהבית שלי, בשכונה קטנה של מושב שדומה לכל מושב אחר - היו מגלגלים אותו מכל המדרגות.

אל תיתנו להם כספים

כסף, כמובן, הוא רק התחלת הסיפור. השאלה היא מה עושים איתו, והעובדה היא ששלושה מכל ארבעה שקלים שהוציאה המשטרה בשנה שעברה הלכו לשכר. למרות ניסיונותיו הכנים של קראדי והשיפורים המנהליים שהכניס, הטכנולוגיה של המשטרה מפגרת; מה שהשב"כ, והמוסד עושים ביד אחת קשורה מאחורי הגב, המשטרה לא יודעת לעשות, כי אין לה ציוד ואין לה אנשים מיומנים להפעיל אותו. כדי לעשות משהו יוצא דופן באמת, היא צריכה טובות.

לפני כמה שנים קיבל ראש אגף במוסד פנייה מפתיעה: שני קציני משטרה בכירים הופיעו אצלו וביקשו טובה. באחת ממדינות אירופה, סיפרו לו, יושב לבטח ענף של משפחת פשע ישראלית ידועה. הם מגלגלים עסקאות סמים, מנהלים את הפעילות שלהם בארץ, ולמשטרה אין אפילו ווקי-טוקי כדי לדעת מה קורה אצלם. אולי המוסד יכול לעזור? בטח שהמוסד יכול. לא בטוח שזה חוקי, לא ברור מי אישר, אבל לזמן מסוים הופנו האמצעים המשוכללים שבנתה ישראל כדי לעקוב אחרי טרוריסטים וסוכני אויב לטובת מעקב משטרתי, שאכן נשא פירות בסופו של דבר. מעניין לדעת מה היה קורה אם המשטרה היתה מבקשת תקציב נוסף כדי שיהיה לה ציוד כזה דרך קבע. שוב, קרוב לוודאי שהיו מגלגלים את אנשיה מכל המדרגות.

בצה"ל אוהבים לציין ששכרו הממוצע של איש משטרה גבוה מזה של קצין בקבע. זאת אמירה נכונה, אבל דמגוגית: המונח "קצין בקבע" כולל גם כמות גדולה של סמ"פים בני 21. חוץ מזה, אי אפשר להשוות - לא את השירות ולא את מי שמגיע אליו. במדינה שיש בה גיוס חובה, וטובי האנשים מתגייסים לטובות שביחידות ונשפטים בהמשך חייהם בין השאר על שירותם הצבאי, התגמול לא נמדד רק בכמה כסף אתה מקבל היום. מ"פ ביחידה מובחרת הוא משהו שילווה אותך כל החיים; אני לא בטוח ש"פקד במשטרה" הוא ביטוי שפותח דלתות.

במשטרה עצמה יש לא מעט אנשים שחושבים שזאת לא סתם דרכו של עולם. אל תקרא למשטרה "חלשה", אמר לי פעם ניצב בשירות פעיל: תקרא לה "מוחלשת". לשלטון אין אינטרס שהמשטרה תהיה חזקה, יעילה, מצוידת. הרי חלק מהעבודה שלה הוא להילחם בשחיתות של השלטון עצמו. חלק מהיכולת לעשות מה שאתה רוצה טמון בכך שלשומרי החוק לא תהיה יכולת פיזית ויוקרה ציבורית כדי לעקוב אחריך ולעצור אותך. אם זה נשמע לכם כמו תיאוריית קונספירציה, תדעו שכמה מהאנשים הבכירים ביותר בין כחולי המדים מאמינים בה.

ביתי הוא מבצעי

בסוף זה מגיע לסדרי עדיפויות ולהגדרות. מה זה ביטחון? האם הוא נוגע רק לפיתוח של יכולות דמיוניות, עתירות טכנולוגיה שיודעת לאתר עבור כל מפקד בצה"ל את מיקומו המדויק של כל חייל שלו וכמה פגזים יש בבטן של כל טנק, או שהוא טמון גם בתחושה האלמנטרית שהבית שלך אינו תחנת מעבר לפורצים? האם הוא בשלייקעס של הגנה מכל אמצעי נפץ פוטנציאלי של האויב, ואולי הוא ניכר לא פחות במאמץ שהילד שלך לא ייצא מהבית ביום שישי בערב ויחטוף סכין במועדון?

ודאי, הוא גם זה וגם זה. השאלה היא כמה אנחנו שמים בדבר אחד וכמה בשני. השאלה היא האם, במדינה שבה מחצית מאלה שהגיעו השנה לגיל 18 לא יתגייסו או לא ישלימו שירות מלא בצה"ל - ואנחנו מדברים על בנים, עוד לא הגענו לבנות - לא הגיע הזמן לחשוב על גיוס חובה למשטרה. למה זה נכון וטבעי שסדירים או מילואימניקים יעשו אבטחת יישובים מעבר לקו הירוק, אבל לא ייתכן שמחלקה של בני 18, חמושים בלא הרבה יותר מאלות וממכשירי קשר, תעשה פטרולים במושב שלי? הרי שניים כאלה, מסתובבים 24 שעות ביממה בין הבתים (במשמרות, ממש כמו שעושים בצבא), היו מורידים את הפשיעה כמעט לגמרי.

מה שמחזיר את הכדור, כמו בכל דבר, אלינו. כשיתפרסמו המסקנות של ועדת זיילר, מה שרובנו נעשה יהיה לקרוא בעניין את המילים החריפות ולסכם בינינו לבין עצמנו ששום דבר לא עובד פה. דיכטר, אם המסקנות אכן יהיו מה שאני ואתם (והוא) חושבים שיהיו, יסתער על המשטרה עם החבר'ה שלו מהשב"כ ומהצבא. כמעט כל שר שקדם לו ניסה בשלב כזה או אחר למנות לה מפקד מבחוץ, בדרך כלל מצה"ל. כי כשאתה שר, אתה יכול להתחיל עבודת שורש שאת תוצאותיה לא יראו בימיך, לצאת למאבק ציבורי לא קל נגד הכוחות החזקים ביותר בישראל ובסוף כנראה לא לנצח - או שאתה יכול לערוף ראשים ולהחליף אותם באחרים. אין ספק שזה יותר קל, אבל לא בהכרח מביא תוצאות יותר טובות.

היום שבו ישתנה הכל לא יהיה היום שבו יתפרסמו מסקנות הוועדה או היום שבו המפכ"ל ילך הביתה: זה יהיה היום שבו אנחנו נגיד שנמאס לנו. זה יהיה כשאנחנו נודיע שאם אין לנו ביטחון, כמו שאין לנו חינוך ועוד מעט לא תהיה בריאות, אנחנו משנים את כללי המשחק. זה יקרה ביום שראש ממשלה ירגיש שהדרך שלו לעוד קדנציה לא עוברת בוושינגטון, עם מיסטר פרזידנט ובהבטחות לעצב את גבולות הקבע של ישראל, אלא בזה שגבולות הקבע של הבית שלנו, האוטו שלנו, המטר שאנחנו נוסעים על הכביש והמטר שסביב הילדים שלנו כשהם יוצאים לבלות, כל אלה בטוחים ומוגנים הכי טוב שאפשר במיסים הכבדים מאוד שאנחנו משלמים. המשטרה לא טובה, אבל היא לא אשמה בזה - והיא לא תתוקן עד שאנחנו נחליט שחובה לתקן.