להילחם אנחנו יודעים. ומה עם לדעת לאהוב?
הכוחות נערכים משני צידי המתרס. "בנות ביצ'יות", "גברים גסי רוח", "משתרללות" ו"קמצנים" צועדים לעבר המוצבים בחזית ואינם שואלים את עצמם לשם מה. אומץ הוא ללכת עם ליבך תחת אש, בלי לדעת אם היא רואה בך אויב או אוהב. זו העוצמה האמיתית, היכולת לבחור, לא היכולת להיפגע
יום יום אני יושב וקורא את הכתבות ואת התגובות המתפרסמות בעקבותיהן, ולצערי עלי להודות כי אנחנו במלחמה. כאילו הגישה הצינית של היום לקחה את הביטוי משנות השישים "עשו אהבה לא מלחמה" והחליטה "בואו נכניס את המלחמה לתוך האהבה".
הכוחות נערכים משני צידי המתרס. "בנות ביצ'יות", "גברים גסי רוח", "משתרללות" ו"קמצנים" צועדים לעבר המוצבים בחזית ואינם שואלים את עצמם לרגע לשם מה. מתיישבים אלה מול אלה משני צידי לוח המשחקים ומחכים להזדמנות הראשונה להפוך את השולחן ולצעוק "שברת את הכלים, לא משחקים!" פלא שבמצב שכזה כל צד מעריץ את גיבוריו, אשר מסוגלים לעשות כך בקור רוח נטול חשש ורגשות אשם?
אלה אינם גיבוריי. אומץ הוא ללכת עם ליבך תחת אש, כשאינך יודע מי חושבת עליך כאויב ומי כאוהב. לרוץ אחרי הבחורה שראית שעברה לידך ברחוב ולנסות להתחיל איתה למרות שכולם צועקים "הנשים הישראליות סנוביות". להבין, מהצד השני, שלא ניתן לצפות שרק הבנים שמעניינים אותך יתחילו איתך, ליהנות מהמחמאה ולומר בפשטות: "תודה, זה מקסים מצידך, אבל לא תודה".
מתי השתרש פה הקונספט שנחמדות היא חולשה? מדוע מהעבר השני, לדוגמה, בחורה שחשוב לה למצות את חייה, לחוות ולהתנסות, אמורה לחוש צורך להתנצל? טרם פגשתי בחור שאמר לי "אחי, איזה בעסה, היא פשוט מדהימה במיטה..." ואלה רק דוגמאות אזוטריות מני רבות.
הגישה של "רגע, אם אני אעשה ככה אז היא תחשוב... רגע, זה שהוא ככה בטח אומר עליו ש..." היא גישה מחניקה ומסרסת, פשוטו כמשמעו. אינני מוכן להכפיף את חיי לאוסף מטומטם של נורמות וקונבנציות חסרות ערך ומשמעות, שכל תכליתן להחדיר בי פחד. לא אכפת לי איך אני מצטייר, הרבה יותר חשוב לי להיות עצמי, וכך מי שתבחר להיות איתי תעשה זאת מרצון אמיתי וברור. אני לא נעלב כשהן אינן רוצות אותי. זכותו של אדם לבחור מבלי לייחס חשיבות לדעתי על דעתו.
אנחנו צבועים, עושים לאחרים את השנוא עלינו
יותר מכך, ההחלטה כיצד להיות מושפע מתגובות היא גם שלי. עם כל הכבוד לקישקושים פוסט מודרניסטיים, חייבים להחזיר את האחריות האישית. במצב הנוכחי, "חשבון נפש" ו"שיפור עצמי" הפכו להיות מוקצים מחמת המיאוס. אני לא אחראי על הרגשות של אנשים אחרים, אינני יכול להעביר את חיי בניסיון ולא לפגוע בכל אחד או אחת. החיים מלוכלכים ומבולגנים, וזהו הדין גם במערכות יחסים. לא כל עלבון מקורו ברוע מוחלט ועקבי של כלל המין השני, ואפילו של האדם עצמו.
הרי בכנות מוחלטת, כולנו צבועים, מייחסים משמעות לרגשות שלנו הרבה מעל החשיבות שאנחנו מייחסים לרגשות של אחרים ועושים דברים שאנחנו שונאים שעושים לנו. ידוע לי על לא מעט בנות שפגעתי בהן, והיו לא מעט בחורות פגעו בי. לא הן ולא אני רעים, ואני האחראי היחיד על ההבנה שלא ניתן להסתכל על עולם הבנוי מאלפי רבדים של אפור רק דרך משקפיים צבעוניים. אפשר ללא סוף להתגולל ב"הבנים התחילו" או "הבנות התחילו". האחריות כיצד לנהוג מוטלת עליכם.
להיות נחמד, גם אם היא תחשוב שאני סמרטוט
אני אהיה נחמד, כי אני מאמין שכך אני רוצה להתנהג גם אם הבחורה מולי תחשוב שאני סמרטוט. ואני מצפה שבחורה תתחיל איתי בלי קשר לזה שאני עשוי או לא לחשוב שהיא "קלה". היא לא, ואני לא חושב כך אף פעם. האמת טרם פגשתי מישהו שכן. אז מאיפה הגיעה השטות הזאת מלכתחילה? זוהי ההעצמה האמיתית, היכולת לבחור, לא היכולת להיפגע.
אין נכון ולא נכון בזוגיות. כל דבר שנעשה בין שני אנשים בוגרים בהסכמה והוא חוקי - לגיטימי בעיניי ואינו ענייני. כשם שאדם רשאי לפרש את חייו, כך הוא רשאי לפרש את אהבתו כרצונו. כולנו בסופו של דבר פגומים, ושלמות היא מקסם שווא. אינני שואף לה, ואלה שכן שואפים לשלמות מגוחכים בעיניי. הניחו מאחור את כל אותן תובנות מקושקשות ובדקו כיצד עובד העניין האמיתי. גבשו דעה על מה שעושה לכם טוב והשתדלו לעצור לרגע את הביקורת המתפרצת. זוהי אינה גישה אידילית, אלא מפוכחת לחלוטין.
באפלו ספרינגפילד כתב בשיר פעם: "אף אחד לא צודק כשכולם טועים". הגברים והנשים שאתם משמיצים בכזו תדירות הם האבות והאמהות, הבעלים והנשים, המאהבים והמאהבות של מחר (חלקם כבר של היום). הפסיקו לספור את הטעויות כל הזמן. לא נמאס כבר מגישת האנטי הזאת? יש מלחמה אמיתית בחוץ, ובלהילחם הוכחנו תמיד שאנחנו טובים. הגיע הזמן שנוכיח שאנחנו טובים גם בלאהוב.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
