כבר חשבתי שמצאתי את החתיכה החסרה
לא חשבתי שזה עוד יכול לקרות לי, אני כבר לא צעיר. בגיל שלי מתפשרים בשביל להקים משפחה. ואני פה, עם לב דופק, כמו ילד, באמצע הלילה עם תחתונים במים, מחבק אותה ולא רוצה לעזוב. בפגישה הראשונה. ככה זה כשאוהבים? והמבט שלה בעיניים, לא יכול להיות שאני טועה
שנינו במים, ביום קיץ דביק ולח. רק אנחנו וארס המדוזות. התנשקנו בחום. התחבקנו כמעט עירומים במים. בפגישה הראשונה. לא חשבתי שזה עוד יכול לקרות לי, אני כבר לא צעיר. בגיל שלי מתפשרים בשביל להקים משפחה. ואני פה, עם לב דופק, כמו ילד, באמצע הלילה עם תחתונים במים, מחבק אותה ולא רוצה לעזוב. בפגישה הראשונה.
אני, שלוקח את הצרות של המדינה על הכתפיים, ולא מבין איך אנשים יכולים להיות כל כך אנוכיים ולחשוב על עצמם כשכל כך הרבה רוע מסתובב פה . כאן, באמצע הלילה, בים, חשבתי רק על עצמי. ככה זה כשאוהבים? אני לא יודע. אני חושב שאני מרגיש ככה פעם ראשונה.
תמיד אהבתי ולא אהבו אותי, או שאהבו אותי ולא אהבתי
לא מזמן שאלה אותי ידידה אם היתה לי פעם אהבה, ואמרתי שלא. היא הביטה בי בתדהמה ושאלה "איך יכול להיות, בגילך?" אמרתי שתמיד אהבתי ולא אהבו אותי, או שאהבו אותי ולא אהבתי. זה יכול להימשך חיים שלמים, גם עבור אנשים נשואים. הלילה זה היה סימטרי, סוף סוף. המבט שלה בעיניים, לא יכול להיות שאני טועה.
הציניות שכל כך התגאיתי בה, חלק מההגדרה העצמית שלי, נעלמה. חשתי כשאר האדם. פסקתי מלזעום על העולם. אני, מאוהב. ומקבל אהבה. אמיתית. התלבשנו. רק עכשיו שמתי לב שבכלל לא בחנתי את הגוף שלה. ככה זה כשאוהבים? פתאם הגוף לא נראה חשוב?
פגישה שנייה, היא חיכתה לי על ספסל ליד הבית. התיישבתי לידה. היא בחנה אותי בקפידה. אמרתי לה שיש לי הרבה פרצופים. שמישהו אמר לי שכל יום אני נראה מישהו אחר. היא חייכה. ונישקה. אמרתי שאפשר לבלות פה על הספסל. היא חייכה. ונישקה. ככה זה כשאוהבים? אפשר לבלות ערב שלם על סתם ספסל ברחוב, כי המקום באמת לא משנה.
התנשקנו, אנשים עברו והגניבו מבטים. זה אני שהגנבתי מבטים בזוגות מאוהבים עד היום, ממהר בדרך לעוד מקום לא חשוב. מאט לרגע, כדי לראות את הנשיקה. לבי נחמץ. למה? למה זה לא קורה גם לי? וממשיך.
נכנסנו לפאב שכונתי ליד הבית, מחזיקים ידיים כמו ילדים כל הערב, מתנשקים בלי הפסקה. תמיד אמרתי שקשה לי להחזיק ידיים עם בחורה, אני מרגיש כבול, אבל איתה החזקתי, כל הערב. המלצרית באה ושאלה אם החלטנו. אם הייתי לבד, הייתי מחפש משהו מהתפריט ומזמין. אבל עכשיו, אמרתי לה שייקח לנו עוד קצת זמן. ככה זה כשאוהבים? מקבלים מין כזה כוח. כמו להיות שיכור, אתה מפסיק לפחד מהתגובות של אחרים. אתה כבר לא צריך להוכיח, אפשר להירגע.
היא שאלה אותי "אז מה הסיפור שלך?". עם מישהי אחרת הייתי מתגונן, מסביר שאין לי שום סיפור מיוחד, שאני זורם, לא יודע לאן זה מוביל. איתה פשוט חייכתי: זה הסיפור שלי. אני איתך וכיף לי.
כמו ההרגשה לשים את החתיכה האחרונה בפאזל
הצעתי שתעלה אליי הביתה, היא התלבטה. הבטחתי שלא נעשה כלום. לא רציתי לעשות כלום, רציתי שזה יהיה נקי. סקס יכול לטמא את הכל, להפוך את זה לעוד קשר. ולא רציתי שזה יהיה עוד קשר, רציתי שזה יהיה זה. התנשקנו על הספה. ועל השטיח. ועצרנו. הסתכלנו זה לזו בעיניים. והמשכנו. אמרתי לה שכדאי שתלך, והיא אמרה שאנחנו לא רוצים לעשות את זה עכשיו, שאנחנו רוצים שזה יהיה אחרת, מיוחד. ואני רוצה למשוך את הרגע, לא איכפת לי מה שאומרים על מין מתוך אהבה. אני יודע שכשייכנס המין זה כבר לא יהיה מושלם. בסקס אנחנו נענים ליצרים חייתיים, בסקס היא לא תהיה שונה מאחרות. אבל פה, עכשיו, על השטיח, היא שונה.
הסתכלתי לה בעיניים וידעתי שאני לא יכול לטעות. חיבקתי חזק והרגשתי חיבוק חזק ממנה. סימטרי. סוף סוף. כמו ההרגשה לשים את החתיכה האחרונה בפאזל. כשזה קורה, זה נראה כל כך פשוט.
אילו הייתי רואה את זה בסרט, הייתי מסתכל על השעון. הקיטש הזה לא קיים במציאות. אבל הוא קיים, עכשיו. אני בנאלי וצפוי וכל מה שחשבתי שאני לא. פגישה שלישית, היא עצרה דרכי בדרך להופעה שאליה קנתה כרטיסים מזמן. אני בתוך הרכב שלה, אנחנו מביטים זה בזו ומתנשקים. אני מרגיש בטוח בעצמי. ירדתי בפשטות מהבית, עם חולצה מרופטת, לא מגולח, ואחרי שאכלתי בצל. אמרתי לה שזה המראה הכי גרוע שלי, ורצוי שתיחשף אליו כבר עכשיו. היא צחקה ונישקה. עם הבצל. ככה זה כשאוהבים? אתה שובר את מחסומי התרבות, צועד בראש מורם אל התהום. ולא נופל.
אני במציאות הזויה, ואני לא חושב אם הרגליים שלה יפות
המשחקים הופכים להיות פתטיים. לא להראות שאתה בעניין, לא להתקשר יותר מדי, לא ולא ולא...עכשיו הכל מותר. התחלתי לדבר הרבה. על החיים. על איך שאני חושב שצריך לחיות אותם. לא פחדתי מכלום. זה אני, אמרתי לה, זה הסיפור שלי. והיא הסתכלה. ונישקה. ונישקתי. וצללתי אל תוכה. ונגעתי ברגליה. היא אמרה שיש לה בעיה עם הרגליים שלה, היא לא אוהבת אותן. לא חשבתי איך הרגליים שלה נראות, פשוט ליטפתי. לא הרגשתי שאני מפעיל את כלי הביקורת של המציאות הרגילה. אני נמצא במציאות הזויה, בתוך חלום. ובמציאות הזאת אני לא חושב אם הרגליים יפות או לא. השכל פינה את מקומו, הרגש עלה בגאון אל כס המלוכה.
אמרתי שאיזה כיף שלא שכבנו בפגישה הקודמת, הצעתי שנשכב אחרי 50 פגישות או חצי שנה, מה שיבוא קודם. היא צחקה, ואמרה שאם ככה כדאי שנתחיל להיפגש בכל יום כמה פעמים. ככה זה כשאוהבים? היא כבר מאחרת להופעה, אבל קשה להפסיק. נשיקה אחרונה ועוד אחת, חיבוק.
היא בהופעה, אני במסיבה עם חבר. היו בנות, הרבה. בחנתי אותן כמו שתמיד אני בוחן בנות, אבל אחרת. החבר הלך מוקדם, נשארתי לרקוד לבד. לא איכפת לי. ככה זה כשאוהבים? רקדתי כמו שלא רקדתי מעולם, הסתובבתי והתעופפתי ופירפרתי וזחלתי ועצמתי עיניים והייתי שקט. סוף סוף שקט. אני נמצא במקום מוקף בנות, ואני רגוע. האינסטינקטים הזכריים נחים. היום אני לא צייד. הסתכלתי לבנות בעיניים ולא התביישתי, כי לא הרגשתי שאני מתקיף. כמעט ולא שתיתי, לא הייתי צריך.
הלכתי לבד הביתה, בדקתי הודעות בנייד. לא היתה הודעה ממנה. צהריים, יום שישי. התקשרתי לנייד שלה. היא לא עונה. נזכרתי שיש לה משמרת בעבודה היום ואולי היא לא יכולה לענות. רציתי לדעת אם נהנתה בהופעה. השארתי הודעה. אחר צהריים, יום שישי. סיימתי לאכול עם חברים. היא עדיין לא התקשרה. רגשות מוכרים מהעבר החלו לחדור את חומות ההגנה. האם אני שוב במשחק? להתקשר או לא להתקשר? התקשרתי לנייד. היא לא עונה. השארתי הודעה שאני מודאג. למי אני דואג? לה או לי? איכפת לי ממנה או מההרגשה הזאת שלי שאני לא רוצה שתיפסק?
אחר צהריים, יום שישי. היא מתקשרת. סיימה משמרת לפני כמה דקות. אמרתי שדאגתי, היא לא ענתה. שאלתי לגבי הסרט שקבענו להערב. אמרה שכנראה תהייה עייפה, שתתקשר אליי יותר מאוחר.
שכל: "קרה משהו. היא לא יזמה שום מהלך בשיחה. פסיבית לחלוטין. תהייה עייפה לסרט? נו, באמת. קרה משהו"
רגש: "לא קרה כלום. לא יכול להיות. רק אתמול בערב נפרדנו כמו זוג אוהבים. לא היה רמז. אם היה סימן הייתי מבחין בו. לא קרה כלום"
שכל: "אולי זה משהו שאמרתי אתמול?"
רגש: "אבל לא אמרתי כלו... ואולי כן? מה בעצם אמרתי? הייתי חופשי, נינוח. דיברתי בטבעיות. אולי נגעתי בנקודה רגישה? אולי הבהלתי? לא יכול להיות. היא ביקשה חיבוק".
שכל: "יכול להיות שהיא כבר לא בעניין".
רגש: "למה?"
הפרפרים של אתמול הפכו לעטלפים מוצצי דם
לילה, יום שישי. אני חוזר לפעול לפי כללי המשחק. מחליט להתקשר אבל לא בשעה עגולה, כדי שלא תחשוב שזה היה מתוכנן. היא עונה. קול קר. הלב דופק, הפרפרים של אתמול הפכו לעטלפים מוצצי דם. את התחושה הקסומה החליפה תחושה אפלה, מכאיבה, דוקרת. אני מרגיש חולשה. אני שואל אם קרה משהו. היא בסדר, היא עונה, אבל, כן, קרה משהו. זה קשור אליי? אני שואל. משהו שאמרתי? לא, היא עונה, בכלל לא. זה קשור רק אליה.
אני נופל. אין מעצורים. הלב דופק חזק. כבד בגרון. תמיד אמרתי לחברים שכשאחד הצדדים מסיים קשר, לצד השני לא כדאי לשאול למה, כי התשובה תמיד לא מספקת, לא ברורה ולא נעימה. ענייני רגש עדיף לסגור בלי הסברים מכאיבים. אבל עכשיו השכל פועל. אני חייב להיאחז במשהו, צריך עוגן, סיבה. לא ייתכן שסתם כך. אני חייב סיבה. השכל מבקש הסבר לוגי כדי שנוכל להתייחס אליו ואולי לתקוף אותו, אבל לרגשות אין הסברים לוגיים. הם פשוט קורים.
פגשת מישהו בהופעה? אני שואל, או קובע, בטון מאיים, מפוחד, רועד.
"כן", היא עונה.
שקט. המעגלים במוח נרגעים, יש הסבר, השכל קיבל את מבוקשו. הרגש עדיין כואב. ממאן להאמין. אבל איך? למה?
"אני מניח שהוא היה יותר מרשים ממני", אני אומר. הציניות חזרה. חזרנו לחשכת ימי הביניים של הנפש.
"לא", היא אומרת, "בכלל לא. פשוט, זה זיעזע אותי רגשית", היא ממשיכה, "ו..."
כל מילה שלה היא כמו שוט על גבי
די! אני לא רוצה לשמוע יותר. כמו בקזינו, כדאי לצאת עכשיו, כשאני ברווח. אם נמשיך, אפסיד הכל. כל מילה שלה היא כשוט על גבי.
"אני חושב שכדאי שנסיים את השיחה, עכשיו", אני ממלמל.
היא מנסה לומר משהו, אני שומע רק בליל הברות. הכל מעורפל. כואב. אני מגביר את הקול, מנסה לשמור על כבודי. כמו נידון בהוצאה להורג שמתאבד כדי לא לתת למוציא להורג את ההנאה, אני מציע שנסיים את השיחה.
זהו. הסערה עברה. שקט. העיירה כולה תילי חורבות. התושבים מתחילים לצאת מתוך ההריסות. יש רוח קרירה של עצב באוויר.
לילה, יום שישי. אני על חוף הים. מביט על אותה הנקודה בה היינו במים. חבוקים. האוויר חם ודביק. זה מפריע לי. ירדתי מהאולימפוס, ובמשכנם של בני התמותה, החום מציק. אני לא בוכה. אני יכול לבכות מסרט עצוב, אבל אני לא בוכה מהחיים שלי. אני חושב שאני מפחד. אני לא רוצה לשקוע. אני מביט בים. המבט שלה בעיניים, לא יכול להיות שטעיתי. למה?
- ספר סיפורים קצרים מאת אמיר נתן, "מערבולת", ראה אור בהוצאת "גוונים".
לפנייה לכתב/ת 
