הייתי אכול קנאה בעצמי
שלחתי לה מכתב בעילום שם. כתבתי שאני רואה אותה מרחוק ושהיא לא מכירה אותי, ושאני פונה אליה כך כי מתאים יותר בהתחלה לאהוב אותה בסתר. חיכיתי ליום שלמחרת, לראות את ההשפעה. לא היה לי ספק, לפי המבט המצועף שלה, שהיא חושבת עליי, זאת אומרת - על זה שבמכתבים
יש בחנות של אבא טלוויזיה במעגל סגור. אני עוזר לאבא במשרד עם החשבונות, וגם עוקב אחר הלקוחות. רומי מגיעה לחנות בכל יום חמישי, היא מביאה אלינו לקוחות מהמשרד שלה לארגון מופעים ונשארת לשבת בצד ומחכה עד שאבא מודד להם כובעים. בינתיים, אני לא מסיר ממנה את העיניים. אני מכיר כבר כל תג בפניה היפים, והיא לא יודעת מי אני בכלל.
פתאום, לא יודע מה קרה לי. שלחתי אליה, לפי הכתובת של המשרד שלה, מכתב אישי בעילום שם. כתבתי שאני רואה אותה מרחוק ושהיא לא מכירה אותי ולא יכולה לנחש מי אני, ושאני פונה אליה בעילום שם כי מתאים יותר בהתחלה לאהוב אותה בסתר. חיכיתי ליום שלמחרת, לראות את ההשפעה.
היא הופיעה בחנות עם סימנים של התרגשות
היא הופיעה בחנות עם סימנים של התרגשות. זה מה שראיתי. רציתי לראות וראיתי, או באמת ראיתי, לא משנה. הלחיים שלה נראו סמוקות. מאז, אני מפתיע אותה בכל יום רביעי במכתב חדש, והיא מופיעה למחרת בחנות עם סימנים שלא הספיקו עדיין לעבור. פעם אחת, אני נשבע, היא ניסתה להסתיר את דמעותיה. פעם אחרת, הייתי משוכנע שהיא רעדה בכל גופה. בכל פעם, היא התרגשה יותר ותמיד מסתכלת בכיוון הדלת של החנות, מקווה שאופיע בהפתעה, כי הקשר אל החנות של אבא היה כבר ברור.
ההמשך היה בלתי צפוי: נתקלתי בה במקרה ברחוב. התבלבלתי מרוב התרגשות, או דווקא לא התבלבלתי ושאלתי אם היא יודעת איפה החנות לכפתורים, כי באותו רגע חשבתי שזו שאלה עם אופי עדין. היא הרימה כלפיי מבט אדיש, לא מתעניין, והצביעה אל מעלה הרחוב. מיהרתי אל החנות, קניתי כפתורים שאני לא צריך וחזרתי באותה דרך, בתקווה להיתקל בה בפעם השנייה. היא ישבה עם חברה בבית קפה. "תודה", נופפתי אליה מרחוק עם השקית של הכפתורים.
החברה שלה התכופפה אליה, לשאול מי זה, ורומי משכה בכתפיה, מסמנת בשתיקה שהיא לא מכירה אותי. אבל החברה שלה הציעה שאולי יזמינו אותי לקפה, ורומי סימנה לי ביד שהן מזמינות. ישבנו ודיברנו. השיחה קלחה בנחת, אם כי הראש של רומי היה במקום אחר, אולי במכתב שקיבלה ממני באותו יום בעילום שם. הייתי אכול קנאה בעצמי.
הייתי במיטיבי. חד לשון, מדלג בקלילות מעניין לעניין
ישבתי מולה, משתדל להרשים, והיא כמעט שלא הבחינה בי. הייתי במיטיבי. חד לשון, מדלג בקלילות מעניין לעניין, חושף השכלה רחבה, מעורר דילמות, והיא אפילו חייכה והגיבה, כאילו מגלה עניין רב, אבל הראש שלה היה באמת במקום אחר. כבר לא היה לי ספק, לפי המבט המצועף שלה, שהיא חושבת עליי, זאת אומרת - על זה שבמכתבים. איך הוא היה מספר את אותם סיפורים? איזה דילמות הוא היה מעורר? מדי פעם, היא חייכה לעצמה מתגובה שהיא מצפה מזה שבמכתבים. היא ישבה מולי כמו אשה מאוהבת במי שיודע לספר את אותם סיפורים בלשון טובה יותר, מצחיקה יותר והרבה יותר מעניינת.
בינתיים, החברה שלה גילתה בי עניין גובר והולך. היא שאלה את רומי, כאילו מתבדחת, אם זה בסדר שהיא תיקח ממנה את החבר שלה, ורומי אמרה שהיא לא מכירה אותי, חוץ מזה שנתקלנו במקרה ברחוב. החברה שלה שאלה אותי אם אני פנוי בשבילה, ורומי אמרה שאנחנו מתאימים בול, נשמות תאומות, ושהיא עוד מעט צריכה ללכת.
מצאתי עצמי לכוד ביני לבין עצמי. כל מה שאמרתי בבית הקפה היה כאין וכאפס לעומת מה שרומי חשבה שאני מסוגל לכתוב לה על אותם עניינים בדיוק. מצד שני, החברה שלה היתה יפה במיוחד, ויכולתי להרשים את רומי שאני לא מסתחרר בגלל כל אשה יפה שמחזרת אחריי. אמרתי שלום והלכתי עוד לפני שהחברה שלה שאלה אותי מה אני עושה הערב.
הבלוג של סבסטיאן
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
