אז יש דבר כזה, מחזיר אהבות קודמות
כבר מספר ימים נעה שקטה, אחרי תקופה סוערת ונסערת שנמשכה זמן רב. הבטתי בריכוז בפניה. סימני השחור מתחת לעיניה דהו מעט, וניכר שזווית פיה, אשר קרוב לשנה כבר נמשך תמידית כלפי מטה, עברה למצב אופקי יותר. הקמטים במצח התרככו, וברגעים חפוזים ניתן היה לראות אפילו את עקבות גומתה המפורסמת. כי אחרי יותר משנה של פרידה, הוא התקשר
כבר מספר ימים נעה שקטה, אחרי תקופה סוערת ונסערת שנמשכה זמן רב. הבטתי בריכוז בפניה. סימני השחור מתחת לעיניה דהו מעט, וניכר שזווית פיה, אשר קרוב לשנה כבר נמשך תמידית כלפי מטה, עברה למצב אופקי יותר. הקמטים במצח התרככו, וברגעים חפוזים ניתן היה לראות אפילו את עקבות גומתה המפורסמת.
"הלכתי לראות אותו", זרקה לעברי בקול מונוטוני, "ותפסיק לנסות לקרוא אותי. אני מכירה כבר את השטיקים שלך".
קפצתי כילד הנתפס בקלקלתו עם יד בתוך שקית הבמבה לפני ארוחת הצהריים. "את מי?" שאלתי.
"את ההוא שסיפרתי לך עליו, המחזיר אהבות".
היא פגשה אותו באחת ההרצאות השכונתיות, "זן ואומנות אחזקת הקורנפלקס" או משהו. למרות שאני מנסה להכריח את עצמי לשמור על ראש פתוח, ההרצאות הניו אייג'יות האלה גורמות לי לחרוק שיניים. לאור העובדה שהיא יודעת את דעתי בנושא, החזקתי את עצמי מלבטא אותה בקול. היא הביטה בפרצופי המתייסר בעיניה הבוחנות ואמרה: "אתה אמור כבר להבין שבמקום של אמונה ההיגיון אינו דורך".
"אינני מאמין, וההיגיון שלי דרוך", יריתי חזרה רפליקות ישנות. "אבל אני אוהב אותך, אני תומך בך על כל דבר שאת מאמינה שיעשה לך טוב. למרות שזה ממש מטומטם". איש שעושה הוקוס קוקוס ופוף שולף את האקס מהכובע, נו באמת.
היא עשתה פרצוף חמוד וסיננה: "אתה בלונדיני מניאק. משחק אותה תמים, אבל מביא אותה בסיבוב. חכה, חכה מתוקי. אתה תראה..."
וראיתי. ראיתי אותה שלושה חודשים מתמרקת, מקפידה על מראה. לא מחמיצה הזדמנות ללכת למכולת השכונתית. שומרת על סוללת הטלפון תמיד בטעינה למקרה שהוא יתקשר. מתעלמת ביהירות מהגישה הצינית של סביבתה, מהבוז והרחמים ששידרו אנשים במבעיהם, בגישתם. כועסת רק עלי, על כך שאני מרוכך, זהיר. "אתה שחצן! אני לא זקוקה לרחמים שלך ולא לטובות שלך. תפסיק להיות נחמד בכוונה!" ואז שולחת אותי לעשות קפה. למדתי כבר מזמן לעולם לא לעמוד בין אשה להורמונים שלה, והלכתי באופן איטי בכוונה למטבח. אני עדיין חייב להראות קצת פוזה, להראות מי פה הגבר...
והגבר התקשר.
"אין סיכוי". לא יעזור כמה פעמים אתה מעביר את זה בראש דרך המחשב, עדיין אתה מקבל את אותה תוצאה. היא איתו. הוא התקשר אחרי מעל שנה. היא היתה אצל מישהו עם רמת אמינות של פוליטיקאי, שעשה משהו שמבחינתי הוא כמו לפתוח את המקרר ולסגוד לגבינת רוקפור. ועכשיו, היא עם ההוא.
היא איתו, ואני בכוננות על הקו
כמובן, התירוצים זורמים כמו גל. אלף הסתברויות של מקרה שפתאום הם "מאוד ריאליים" ו"אה, זה היה מועד לקרות". בטח מועד לקרות, היא שידרה לו מחשבות בלילה. ממש לפתוח סטארט אפ. הספק הזה מסרב לעזוב, מנקר ומציק. אולי, אולי זה מהדברים שפשוט קורים. נופלים מחוץ לכל סקאלה של מדידה ופשוט קיימים. אינני יודע כבר. היא איתו, ואני בכוננות על הקו. כשאתה רואה עננים זה בדרך כלל סימן לגשם...
נועה זרחה במשך שבועיים. השארתי את רמת הכוננות על גבוה ונקטתי משנה זהירות על ידי הרחקת כל סוג של שוקולד מסביבתה הקרובה. אהבה בפני עצמה די מחרפנת את המוח. תזרוק פנימה את האנדורפינים של השוקולד, ואפילו קטיושה לא תצליח להוריד אותה מהענן שתרחף עליו.
"השארתי לך את המרציפן", צעקתי לעברה, מכופף מאחורי המדף במטבח בזמן שהיא זרקה עלי את אוסף הכפכפים שלה.
"אני ש-ו-נ-א-ת מרציפן", צרחה בקצף ועברה לגרביים מגולגלים שכוונו להפיל את המלחייה שמעלי.
אפילו אני לא יכול לאכול מרציפן מלוח. כשסיימתי לנער את המלח מהראש התיישבתי לידה ונתתי לה ללקק את השוקולד מהלחי שלי. בלק השלישי שמעתי אותה לוחשת בשקט בשקט "עזבתי אותו..."
מסתבר שהיא באמת השתנתה, הרבה מעבר למה שחשבתי. היא זרחה מהאישור שקיבלה לאמונה שלה בעצמה, ולא מחזרת האהבה שכה ייחלה לה. אמרתי לה שלא היה לאן לחזור, כי העבר הוא כמו סרט שראית כבר ופשוט אינו מצדיק את מחיר הכרטיס מחדש. או בהסתכלות אחרת, נעה כבר לא סינדרלה אלא נסיכה מן המניין, והנעל היתה כל כך האופנה של שנה שעברה.
המילים להתגבר ולהתבגר כה דומות
אז היא עזבה אותו, דווקא בגלל שהיא ייחלה לזה כל כך הרבה זמן והכל היה בדיוק כמו שהיא רצתה. חוץ ממנה. לאדם שהיא צמחה להיות, האהבה ההיא היתה קטנה מדי, ידועה מדי, או שאולי עכשיו האמונה העצמית שמילאה אותה מנעה מנחש האהבה מלחזור לנשל הישן שלו. תמיד מצאתי את זה מעניין, שהמילים להתגבר ולהתבגר כה דומות.
ישבתי עם נעה על המרפסת וצחקתי על הכובע המטופש שקנתה בשוק בסוף שבוע. "לפחות יהיה מה שיגן עלי הקטיושות", אמרה בגאוותנות מעושה, מתאמנת על פרצופים מול מראה, מכווצת שפתיה לעיגול אדמדם מתוק, מחדדת את עומק גומתה. חיוכה כעת ממיס אפילו את הלחות הדביקה, והקסם של תנועתה חזר להדיף את תחושותיו המשכרות.
"תגיד", פנתה אלי, "אתה מאמין שהוא חזר אלי בגלל המחזיר אהבות הזה?"
הבטתי בה ולא אמרתי דבר. זה אולי לא הגיוני, אבל לדעתי הוא החזיר לה את האהבה שלה, את האהבה שלה בעצמה.
ובמקומות של אמונה, ההיגיון אינו דורך. אפילו לא אצלי.
לפנייה לכתב/ת 
