מהלב
הבמאי איתי לב עשה לעצמו שם כאושיה תל אביבית שיוצרת סרטים על ברים מעושנים. זה לא מפריע לו לשחרר עכשיו את "גיבורים קטנים", סרט נוער בסגנון חסמב"ה. או כמו שהוא מגדיר את זה: הוליווד בעברית, עם קריצה
הראיון עם הבמאי איתי לב מתחיל בניחוח ברנז'אי: "זאת לא הדירה שלי", הוא מתנצל בשעה שהוא פותח את הדלת, "היא שייכת לידידה שנותנת לי לישון בסלון עד שאסתדר. זאת מישהי שדווקא די פופולרית אצלכם בעיתון. מיכל אנסקי, מכיר?". לו רק הייתי רון גרנות, הייתי מזניק מיד חמולת צלמים לתקתק את חדר האמבטיה. במקום זה בחרתי להרהר איך זה שלב, 35, במאי מוערך בקהילת הקולנוענים המקומית, נאלץ להיעזר בטובות של חברים כדי לגמור את החודש. הוא התפרסם בזכות סרטו הראשון, "חמש דקות בהליכה" (2003), סרט פשע בשחור לבן בו השתתפו מיטב שחקנינו חינם אין כסף (אדם הורוביץ, טל כהנא, שרון אלכסנדר ועוד). גם סרטו הבא, "מלח ים", המספר על חבורת קולנוענים שיוצאת לטיול בים המלח, מכיל פיגורות כמו אנסקי, ליאור מילר, ליאת גליק, עומר ברנע ואחרים. גם הם, מיותר לציין, באו לעבוד בשביל המצב רוח הטוב.
עושה מה שבא לו. לב (צילום: ינאי יחיאל)
איך משיגים קליברים בחינם?
"השיטה הכי פשוטה זה להתחנף. השיטה השנייה - לכתוב תסריט ששחקנים ירצו לעבוד איתו. והשיטה השלישית היא להיות סבלני. צריך מידה היסטרית של סבלנות, עד שדברים זזים".
זה שהיית מקבועי הברקפסט קלאב בטח עזר.
"שנת הברקפסט היתה שנה גורפת. נכון, הייתי שם הרבה, ודרך הערבים האלה והמפגשים שנוצרו עשיתי את 'מלח ים'. זה היה מקום של חבר שלנו, אדם הורוביץ, וכל החבר'ה נפגשו שם כל ערב. זה היה הכי כיף. אחרי זה התפתחו כל מיני מיתולוגיות, שזה סבבה, אבל מבחינת המקום זה עשה קצת נזק. אנשים באו עם ציפיות לקוק בשירותים ושטויות כאלה. לא יודע, כן קוק, לא קוק, מבחינתי, אני עשיתי שם סרט".
בניגוד ל"חמש דקות" ו"מלח ים", "גיבורים קטנים" הוא הכל חוץ מסרט שדרות רוטשילד פינת רחוב מזא"ה. "גיבורים", שעלה בשבוע שעבר בבתי הקולנוע, הוא סרט הרפתקאות קלאסי שנעשה בשיתוף הקרן לעידוד קולנוע ישראלי. מדובר במעשייה על ארבעה ילדים (ילד שאביו נהרג בפעולה צבאית כושלת, ילדה רוסייה בעלת יכולות טלפתיות, מתבגר עם פיגור שכלי וילד חוץ דחוי בקיבוץ), שיוצאים למסע הרפתקאות בערבות הנגב. "כשגמרתי את 'חמש דקות', פנו אליי מחברת דבש הפקות והציעו לי לבוא לביים סרט ילדים", מספר לב איך התגלגל לפרויקט. "יצא לי שם של אחד ש'מתאבד' על עבודתו, שיודע לסיים פרויקטים שהוא לוקח על עצמו, וכנראה שזה משך אותם. קראתי את התסריט וחשבתי שהוא לוקח למקומות טובים. מהר מאוד מצאתי את החיבור האישי שלי: זה סרט מסעות, ז'אנר שאני מאוד נמשך אליו, והגיבור הוא ילד קצת לבד בעולם, כמוני. גם אני התייתמתי מאב בגיל צעיר, והחיבור לדמות היה מיידי. קיבלנו תקציב של חצי מיליון דולר, שזה תקציב בינוני. הסרט הקודם שעשיתי היה בתקציב של 100 אלף דולר, ככה שמבחינתי קפצתי כאן לבריכה של הגדולים. זאת אומרת שאתה הולך לעשות קולנוע וחוזר עם סרט ביד, בלי כל מיני טריקים של מקגייוור כדי לכסות עלויות. מהבחינה הזאת אהבתי כל רגע. זו חוויה. אתה לא יכול לפספס ברגע שכולם מקצועיים בשכר ואתה לא צריך ללמד אף אחד מה לעשות. בדרך כלל אני כאילו אומר 'בוא תהיה עוזר במאי שלי, ואני אסביר לך מה עוזר במאי עושה'. פה אנשים אשכרה היו מקצוענים".
בוא נדבר רגע על התוכן. היו כאלה שטענו שהסרט מעלה מסרים של גבריות מיושנת (כולל מבקר הקולנוע שלנו, יאיר רוה, בביקורתו שהתפרסמה כאן בשבוע שעבר).
"כן, אני מסכים איתך שיש לפעמים סאבטקסט קצת אגרסיבי. זה משהו שתמיד היה בתרבות הישראלית. קח את ה'קומדי סטור', נניח, שגרמו לילדים לבחור בין שניים, או שאתה לפלף או שאתה פטיש. פה הבחירה פחות קיצונית. הגיבורים הם לאו דווקא גברים במלוא מובן המילה. אני חושב שהסרט מאוד ישראלי. בתכלס, יש עליו צניעות. הוא כאילו נתון להשפעה אמריקאית, אבל מוסיף משהו. אפשר לומר שהוא קצת הוליווד, עם קריצה".
ספיקינג אוף הוליווד, בשלב הזה מקבל לב שיחת טלפון מפתיעה מהמפיקה שלו. "מה, איפה הוא? למה? מה?", וכו'. מתברר שציון ברוך, אחד משחקני הסרט הבוגרים, נעלם מהשטח.
איפה ציון?
"לא מצליחים לתפוס אותו כדי לוודא שהוא מגיע לפרמיירה. נהוג ששחקנים מגיעים לזה, לא? טוב, פרט שולי".
באופן כללי, לב מספר שהיה כיף לעבוד עם השמות היותר מוכרים (חוץ מברוך מכבדים את הסרט בהופעתם לוסי דובינצ'יק, דנה איבגי, עמוס תמם, אביגיל אריאלי ומיקי קם). "ציון הוא ליצן, הצחיק את כולם על הסט", הוא מספר. "לוסי, בגלל שגם היא היתה ילדה שחקנית, עזרה לי לעבוד עם השחקנים. אבל הדגש פה הוא על הילדים, הם הכוכבים האמיתיים".
איך היה לביים שחקנים בגיל ההתבגרות?
"האמת, לא מאוד שונה ממה שעבדתי איתו בעבר. הם נון-אקטורז, לא ממש ידעו מה לעשות. השחקן הראשי, אלון ליסי, היה בעבר בתוכנית 'בראבו', אז הוא הכיר במה. דניאל דמידוב הוא הבן של סשה דמידוב, ואנסטיסיה סופונוב היא גם בת של שחקן, קיריל, ששיחק ב'משחק החיים' וכאלה. אז כן, היה לי שילוב של בנים של שחקנים שהכירו את העניין של הופעה. מעבר לזה, כל הזמן הייתי צריך להסביר להם כמה זה הולך להיות קשה. זה מאמץ פיזי, נפשי, שכלי, משהו מטורף להפיל על ילדים בני עשר. הם בעצם צריכים להחזיק את הסט. ניסיתי לשכנע אותם שאם הם יעבדו עכשיו, אחר כך יהיה להם יותר קל, למרות שידעתי שיהיה קשה".
כמו גיבור הסרט, גם לב מדווח שהיה ילד חבורות שחלם על מסעות מרגשים. בניגוד לגיבור, המסע שלו היה מעט יותר אורבני. אחרי שסיים שירות צבאי כקצין נ"מ, הוא עבר מכפר סבא לתל אביב והחל ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל אביב. שם גילה את ייעודו בחיים ופצח בסיפור אהבה עם העיר. "חשבתי שאני הולך להיות הרבה יותר טייל ממה שאני", הוא מספר, "אבל במקום טיולים, עשיתי מסע אחד ארוך בתל אביב. אני עושה את המסע הזה כבר 15 שנה. כנראה שהמסקנה היא כמו בשיר 'אמסטרדם'. האושר בביתך מסתתר הוא. או משהו כזה".
חוץ מהברקפסט, עבר המסע גם דרך מדורי הרכילות. שמו נקשר, בין השאר, עם הדוגמנית יעל רייך ("היתה תקופה שהיינו איזה חצי שנה בבית, ומהבוקר עד הלילה פשוט ייצרנו וידאו ארט. היינו אחוקייה, בוא נקרא לזה. צללנו לתוך העולם המאוד אסוציאטיבי שלנו. זה לא תמיד היה נגיש, אבל זה הרגיש אמנות"), ועם השחקנית ליאת גליק ("היתה לנו מערכת יחסים מקסימה, מאוד אינטנסיבית"). ובכל זאת, הוא מדגיש ש"ביחד זה עניין יחסי. אני לא חושב שהייתי אי פעם ביחד עם מישהי".
בכלל, יש הרגשה ששחקנים הם עם שחביב עליך.
"אני מאוד אוהב שחקנים, את התהליך הזה של משחק. יש איזו ברית כזו, מאוד אינטימית, בין במאי ושחקן. בזמן הקצר של העבודה כולם נראים מקסימים. רק אחר כך רואים את הבקיעים. אני מלמד משחק בסטודיו של גלית רוזנשטיין, ומופתע בכל פעם כמה אנשים מוכשרים, טובים, מעניינים יש לנו פה. לדעתי, כל אחד יכול לעשות תפקיד אחד בצורה מושלמת. אפילו אתה. זו רק השאלה של איך אתה מתכונן, מי מביים אותך ומה אתה נותן לזה. זה עובד לכולם. כל אחד יכול להיות שחקן. השאלה היא רק מי ימצא לנכון לכתוב לך את המילים ולצלם אותך".
וככה, בלהט הנאום, הצליח לב לשכנע אותי שגם בי טמון שחקן קטן. מתברר שזה משהו שהוא עושה לא מעט. "היתה תקופה מסוימת שהייתי מלהק בלילה, פשוט מסתובב ברחוב ומוצא אנשים. היום אני מברמן בקפה ביאליק, וגם שם יוצא לי לפגוש לא מעט".
אחרי יותר מעשור בתחום, אתה מצליח להתפרנס מהעבודה?
"עוד לא פיצחתי את העניין של הכסף. לא, אני לא יכול להגיד שאני מתפרנס מזה. אני בן 35 ועדיין נתמך על ידי אמא שלי, על ידי מיכל, על ידי חברים. אתה עובד הרבה זמן על פרויקטים, יושב הרבה זמן על תסריט, הרבה זמן משפץ דברים, והזמן הזה לא תמיד מתוקצב. כשאני יושב לכתוב תסריט שלושה חודשים, אף אחד לא ישלם לי על הזמן הזה. אלה דרגות לחץ שאף פעם לא תכננתי להגיע אליהן בגילי המופלג. זה לחץ אמיתי, וחובות אמיתיים, למשל שאתה אומר 'טוב, אין לי כסף לשכר דירה החודש'. קולנוע זה תחום לאנשים עם סיבולת גבוהה. אתה רודף אחרי חלום, ומעטים מאוד האנשים שמצליחים לעשות את זה. כנראה שצריך להילחם על זה מאוד. כמו שהחיזבאללה אומר, כל הזמן יש הפתעות - אתה מופתע, אתה מוצא את עצמך אומר לעצמך, 'גם עכשיו אני צריך לעבור את התקופה הזו? בלי כסף לשכר דירה?'. אבל זה החלום שלי, ובסופו של דבר אני עושה את מה שבא לי".
אז חשוב לך ש"גיבורים קטנים" יצליח כלכלית?
"בגלל שאני לא מפיק את הסרט הזה, אז אני פחות במשחק. יש משפט של קולנוענים, שלכל סרט יש את הקארמה שלו ואי אפשר לשלוט במה שיקרה. איכשהו, התחושה עכשיו היא שאנשים מאוד אוהבים אותו. מאז שאני בתוך הפרויקט אנשים באים אליי עם זה שילדים זה הצלחה בטוחה, קהל היעד הכי טוב. לכל אחד יש פתאום משנות על כלכלת ילדים. אני לא יכול לומר שאני מבין בזה משהו. בקושי בכלכלה שלי אני מבין".
