| |
כולם תרמו, חוץ מהמדינה
במלחמה בלבנון הפכה ישראל, בתוך חודש אחד, לאלופת העולם בנדבנות. כולם תרמו, פתחו את הלב ואת הכיס ועשו מזה טרראם שלם. כולם - חוץ ממי שחובתו הייתה לשלם, לא לתרום, קרי המדינה
"הממזרים שינו את הכללים ולא סיפרו לי", קונן ספירו אגניו, בשעתו סגן נשיא ארה"ב. בישראל 2006 אף אחד לא יכול להגיד שלא סיפרו לו. הסיפורים על כללים חדשים דווקא נשמעו, אבל היה נוח יותר שלא להקשיב להם.
כשאחריות חברתית נתפסת כנטל טרחני, מעצבן וטורדני, הרבה יותר נוח להקשיב לעלילות הגבורה של הכיס. וכך, בתוך חודש אחד, הפכה מדינת ישראל לאלופת הנדבנות הגלובלית. כולם תרמו, פתחו את הלב ואת הכיס ועשו מזה טרראם שלם. כולם - חוץ ממי שחובתו הייתה לשלם, לא לתרום, קרי המדינה. בהיעדר אחריות, פורחים הנדבנים עושי הטובות. בהיעדר צדק, משגשגים עסקיהם של יצרני קופות הצדקה.
בימי המלחמה הצפופים, עשינו כל מה שאפשר, כדי להקל על חברינו, עמיתינו, אזרחי הצפון. חוץ מזה שפתחנו את הבית והזמנו אותם לבוא אלינו עד יעבור זעם, גם קנינו ברשתות המזון, ועל כל קנייה שלנו - תרמנו כמה חבילות לצפון: חבילה של 70 שקל לחייל, חבילה של 70 למשפחה או חבילה של 100 שקל למשפחה עם תינוקות.
אחר כך גילינו - בתחושה עמוקה של גועל - שהחבילות הגיעו לידי החברים של הבוס! ראשי ערים ומועצות מקומיות החליטו מי יקבל את החבילות ומי לא. ממש כמו בימי הביניים. ואם זה לא הספיק, התברר שהתרומות דרך העמותות הגיעו רק למקלטים ציבוריים. בבתים פרטיים ישבו אנשים רעבים, וכל מיני פקידוני ציבור הצהירו, שתפקידם לדאוג לשוהים במקלטים הציבוריים, ולא לאנשים פרטיים.
בתוך כך, הממשלה ושריה נמוגו כאיש אחד. היה להם נוח שאין שר רווחה, ואיש אינו חייב לתת את הדין על הברדק בתוקף תפקידו באופן ישיר. הם לא היו צריכים לחלק אוכל, לבנות אוהלים, למצוא פיתרון לילדים שבילו את חופשת הקיץ במקלט או לדאוג מאיפה תגיע משכורתם ומה יהיה גובהה. להכריז על מלחמה? לא ולא, זה עולה כסף. להצהיר על מל"ח (משק לשעת חירום)? בשום פנים ואופן. זה עולה כסף. הרבה יותר נוח לפנות אל לבם של המעסיקים והעובדים, ולברבר שטויות על החוסן של העורף ועל "באתי לחזק ויצאתי מחוזק".
גם ההסתדרות חברה אל המברברים, ובצעד הזוי הסכימה לכך שעובדי הצפון יאולצו להשתתף בהוצאות המלחמה באמצעות הורדת כמות מסוימת של ימי חופשה המגיעים להם. במעמד החתימה על ההסכם, שיבח יו"ר ההסתדרות, עופר עייני, את שר האוצר ההומני שלנו, ואמר בלי שירעד לו הקול או תתהפך עליו בטנו: "גילינו שר אוצר, שאכפת לו מהעורף".
לי, באופן אישי, לגמרי לא אכפת לי ממה אכפת לשר האוצר, ואני מתחלחלת מהמחשבה, שאנחנו תלויים בחסדי האכפתיות שלו או בחסדי האכפתיות של ראשי הרשויות בצפון, שחילקו את חבילות המזון למקורבים.
עכשיו מגיעה ההברקה החדשה מבית היוצר של ההסתדרות, שנדרשת (גם היא) לספינים תקשורתיים, המתבססים על עולם התוכן המעופש של הצדקה. על פי יוזמת יו"ר ההסתדרות, כל העובדים מדרום לחיפה יתרמו יום עבודה לקרן למען תושבי הצפון ושדרות.
זה לא פופולרי להגיב בשלילה ליוזמה צדקנית כזו, אבל אין שום סיכוי שבעולם, שאגורה אחת מכספי המשכורת שלי תוזרם לקרן כזו או אחרת, שיקימו ההסתדרות, הוועדים או כל צדיק אחר. מספיק כבר עם התרומות האלה.
כשמדינת ישראל תחליט - בחוק - איך היא מממנת את המלחמה השנויה במחלוקת, אני אציית לחוק. עד אז, התרומות שלי יילכו באופן אישי אל מי שאני אבחר. לא דרך ההסתדרות, לא דרך העמותות, לא דרך תלוש המשכורת ולא דרך שום צינור מימון אחר.
נטען לא אחת, שהצפון הופקר. עוד קודם לכן נטען, שהדרום הופקר. גם זה נכון וגם זה נכון. הגרוע מכל הוא, שמדינת ישראל כולה הופקרה. היא הופקרה בידי מי שבחרנו ושלחנו במשך עשרות שנים לטפל באדמיניסטרציה ובארגון של המדינה. הם הפקירו - ולא קרה כלום. אז הפקירו עוד ועוד, עד שהגענו עד הלום.
עכשיו הכללים השתנו. בזמן אמת למדנו על הרעב במקלטים, על ההפקרות בשיגור הלוחמים לשטח, ללא ציוד, ללא מים, ללא אוכל. במסגרת הכללים החדשים, לא מחכים שענני העשן של המלחמה יתפוגגו. המילואימניקים, שחזרו מההפקרות הנוראה, דורשים בפשטות, שהמפקירים של היום יילכו הביתה. עם הכבוד המפוקפק שלהם, עם הדרגות שמעטרות את מדיהם, עם הזנב מקופל מתחת לרגליים. מה נעשה עם המפקירים של העבר? על כך נחשוב בהמשך. בינתיים, מבקשים מהמפקירים העכשוויים ללכת.
הכללים השתנו, והציבור רוצה לראות את סופה של ההפקרות, שהרשתה לנבחרים לבוא לחזק ולצאת מחוזקים. כשהם יצאו מחוזקים, כל האחרים יצאו מוחלשים. העסקים הקטנים קרסו, המשכורות ברשויות המקומיות נעלמו, האטימות המרושעת אפשרה לפקידונים לתבוע תשלומים אדמיניסטרטיביים מגיידמק על עיר האוהלים שהקים לטובת פליטי הצפון, ואלפי עובדים פוטרו בצפון. הם לא היו בשטח כדי לחזק. הם היו חלשים מלכתחילה.
שני דברים מרכזיים מאפיינים את הכללים שהשתנו: הדרישה לשקיפות והקביעה שיש לקחת אחריות אישית. אלו הם שני העקרונות הבסיסיים של ניהול אחריות חברתית. הפקידות הנבחרת בישראל כשלה בשניהם, וטרם הבינה זאת.
כל פסיכולוג מתחיל יודע, שהצעד הראשון לטיפול הוא בהודאה שצריך טיפול ובלקיחת האחריות האישית על הבעיה. פה ושם מתחילים להישמע קולות של אחריות וחרטה. לא בדרג הפוליטי. כאן אין חרטה, צער או נמיכות קומה. לכן לא תהיה להם ברירה, אלא לשמוע את קול הציבור, שמאס בהפקרות, וללכת הביתה.
והציבור? במסגרת הכללים המשתנים, יהיה עליו לקחת אחריות על זהות האנשים שהוא בוחר. בעת הזו, חייב הציבור לא רק לתמוך בשינוי שיטת הממשל הקלוקלת שמאפשרת את ההפקרות הכללית, אלא גם ללכת ולהתפקד למפלגה הקרובה ביותר ללבו. להתפקד, ולפעול. כי בשורה התחתונה, מי שבאמת אחראים להפקרות הנוראה של המדינה שלנו, הם אנחנו, אזרחיה.
תמי זילברג היא חברה בצוות ISO לגיבוש התקן הבינ"ל לאחריות חברתית
|
