פצעי בגרות

"שנת הלימודים מתחילה כסדרה", שמעתי בחדשות את קולו של הקריין שהשיב אותי שנים אחורה, לתקופה בה בית-הספר היווה את חיי. לכתוב שתקופת הלימודים זכורה לי כתקופה טובה לא אוכל. להפך, אפילו. זכורה לי תחרותיות, שעות לימודים ממושכות ולא מעניינות, הרגשת בדידות ושוני. תחושה שכיחה אצל תלמידים במערכת החינוך - שעדיין אינה יודעת לקבל את האחר.  

המשבר שלי חל בכיתה י"א דווקא, עד אז הכל היה בסדר גמור. היו לי חברות, הלימודים עניינו אותי והרגשתי לא רע. אלא שאז, כמו בית קלפים, הכל עף ונשבר. הבעיות החברתיות שנגרמו לי נבעו ממיקומה של הכיתה בה למדתי בקומת הקרקע של בית-הספר, בשל הקושי שלי להתנייד.

באותה שנה הכי נחשב היה ללמוד בקומות הגבוהות של התיכון, הרחק מחדר המורים. אך בגלל היעדר הנגישות לקומות העליונות הוחלו כי הכיתה שלי תשוכן בקומה התחתונה.

התלמידים כעסו עליי, לא ישירות כמובן, אך האשימו אותי במיקום הגרוע בו נגזר עליהם ללמוד. אם בבית-הספר הייתה מעלית ולי הייתה גישה לשירותים אני בטוחה שהמצב הזה היה נמנע. אך כיוון שמוסדות חינוך רבים אינם לא מודעים לחשיבות הנגישות ולוקחים אותה כדבר מובן מאליו, קוממתי עליי את בני כיתתי בלי להתכוון.

סגל ההוראה דווקא התנהג בסדר כלפיי, כזכור לי, אבל נמנע מלהתערב במצוקותיי החברתיות. לגביהם זה היה ענייני שלי, הם פשוט באו לתיכון כדי ללמד ולהכין לבגרויות. במקביל הלחץ והתחרותיות רק הקשו את המצב ואני, מבוהלת מספיק ממצבי החברתי, הייתי צריכה להתמודד עם מציאות קשה במיוחד. אז נכון, חלק מהאשמה מוטל עליי. הייתי צריכה להתבייש פחות ולבקש עזרה, אולי אפילו שיעורים פרטיים, אך מכיוון שחששתי עוד יותר מההשלכות החברתיות של העניין לא עשיתי דבר. ציוניי הדרדרו והשנאה לבית-הספר גדלה.

הקושי החברתי שלי הלך והתעצם, הייתי שונה ואנשים התרחקו ממני. לא פעם הייתי מאחלת בקול מהוסס "בוקר טוב" וכשלא זכיתי לתגובה הדמעות מילאו את עיניי. כך גם הרחקתי מעליי את מעט האנשים שכן חיבבו אותי. נכנסתי לדיכאון די עמוק. לא אחת הכרזתי שהתיכון הוא פשוט בית חרושת לציונים, שהוא איבד את הפן החברתי שלו לטובת הבגרויות שתפסו את מקומו. ברור לי שהבגרויות חשובות, אך הערכים החברתיים חשובים לא פחות.

באווירה השוררת כיום בתיכון, כשהתלמידים בודקים כל הזמן מי קוּל ומי לא, מי יוצא עם בני/ות הזוג השווים, מי לובש את המותגים הנכונים - וגם מי משתמש בסמים ומי לא, לחריגים ולשונים אין סיכוי. בתקופה הגרועה ביותר שלי ניגשתי ליועצת בתקווה לזכות למעט הבנה. כל מה שזכור לי ממנה הן האשמות קשות כלפיי. "את לא מנסה להשתלב מספיק",

"את צריכה להיפתח", "לא יכול להיות שכולם כה רעים", היא הטיחה בי. ואני, אני האמנתי בכך עד-כדי-כך שבפעם הראשונה בחיי חשבתי על ההתאבדות.

למה אני צריכה את כל זה? למה להמשיך לסבול? בכיתי ללא הפסקה ורק רציתי למות. אבל מאז עבר זמן רב, והיום אני יודעת שהיא טעתה. בזמנו שוחחתי עם עובדת סוציאלית ששינתה את כל נקודת מבטי והבהירה לי שאני נורמלית לגמרי. נוסף לכך, רק בכיתה י"א התמודדתי עם הבעיות הללו. ביתר השנים הייתי מיודדת עם הכיתה ואפילו עם כמה מהבנים, ותקופת לימודיי באוניברסיטה הייתה נפלאה.

הסיפור הפרטי שלי, שמשותף להרבה יותר מדי אנשים, גורם לי לתהות מדוע בבית-הספר לא מתנהלים שיעורי חברה והרצאות המבהירים שתלמידים עם מוגבלויות אינם שונים כל-כך, מדוע הם אינם מקנים גם ערכים חברתיים? מובן שככל שאנשים מתבגרים הם מקבלים את השונה בקלות ובהבנה רבים יותר, אז למה לא להתחיל זאת בגיל מוקדם?

• נורית פלג היא כותבת הספר "אהבה על גלגלים". לאתר שלה לחצו כאן