לא מדברים על זה: ניצול מיני על-ידי הפסיכולוג
כולם מעדיפים להדחיק את זה, אבל לאט לאט נחשפים ממדיה של אחת התופעות הבעיתיות של חדר הטיפולים: ניצול מיני על-ידי הפסיכולוג. לפעמים זה נגמר בתלונה במשטרה, לפעמים דווקא בחתונה – אבל בכל מקרה חציית קווים היא עבירה פלילית. אז איך זה שבכל זאת, שליש מהפסיכולוגים מדווחים על כך שהם מכירים את התופעה מקרוב. איך זה שרק בשנה שחלפה התקבלו במרכז לנפגעות תקיפה מינית 150 תלונות של נשים שנפלו קורבן להטרדה על ידי המטפל שלהן. אולי כי במקרה הזה הטרף הוא כל כך קל, חשוף, שביר. הרגשתי שאין לי שליטה על זה, מסבירה אחת הנפגעות, לא העזתי להתנגד. על הספה, פרק ראשון בסדרה
"פסיכולוגים לא יקיימו יחסי-מין או קשרים אירוטיים עם לקוחותיהם... אם פסיכולוגים מגלים שהם נמשכים מינית ללקוח(ה) או מודרך(ת) במידה שעלולה לפגוע בפעילותם המקצועית, יתייעצו עם עמיתים וישקלו להפסיק את ההתערבות ובמידת הצורך – להעביר את הלקוח לפסיכולוג אחר." (מתוך כללי האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל.(
זה אולי הסוד הגדול ביותר של הפסיכותרפיה, הדבר היחיד שאף מטפל לא ירצה לדבר עליו: קשרים מיניים עם מטופלות. כולם "שמעו על מקרים," כולם מזועזעים כמובן – וכולם, כך נראה, מדחיקים את העובדה שמדובר בתופעה רחבה הרבה יותר ממה שנדמה.
כשפורסם מחקר חדש לפיו שליש מהפסיכולוגים בישראל מדווחים כי פציינט שלהם נוצל מינית על-ידי מטפל קודם, נמצאה אולי עוד הוכחה להיקפי התופעה. זו שמתחילה, כמו כמעט בכל טיפול, בהתאהבות בפסיכולוג/ית – ומסתיימת בחציית קווים. חשוב להבין שכמעט תמיד מדובר ביחסים בהסכמה. חשוב לא פחות מכך להבין שכל הסכמה בחדר הזה, כשהמטופל חשוף כל-כך, תלוי כל-כך – כלל לא רלוונטית: היא לא הופכת את היחסים לחוקיים או לכשרים מבחינה אתית ומוסרית. במקרים מסויימים, יחסים שהחלו בטיפול פסיכולוגי נמשכו אחרי סיומו והגיעו אפילו לחופה, אבל החוק לא מתרגש גם לא מתסריטים רומנטיים: בתיקון מספר 77 לחוק העונשין משנת ,2003 נקבע עונש מרבי של ארבע שנות מאסר לכל "מטפל נפשי הבועל אשה או העושה מעשה סדום באדם... במהלך התקופה שבה ניתן להם טיפול נפשי על-ידו ועד תום שלוש שנים מסיום הטיפול כאמור, בהסכמה שהושגה תוך ניצול תלות נפשית ממשית בו, שמקורה בטיפול הנפשי שניתן להם על-ידו."
במחקר החדש, שנערך בקרב 1,817 מטפלים ישראלים, התברר כי ב91- אחוז ממקרי הניצול מדובר היה במטופלות. 88 אחוזים ממקרי הניצול התרחשו עוד בזמן הטיפול. 72 אחוז מהמטופלים דיווחו כי נגרם להם נזק בעקבות הניצול, אך רק 2 אחוזים התלוננו במשטרה. "אני מרגישה לא טוב עם זה, אבל הרגשתי שאין לי שליטה על זה," מתארת אחת הנפגעות, "זה המחיר שאני צריכה לשלם. הוא הכריח אותי, הוא אילץ אותי. אני לא אומרת שהתנגדתי, לא העזתי להתנגד. לא הרגשתי שאני יכולה להרשות לעצמי להתנגד."
במרכז לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית התקבלו בשנים האחרונות מאות תלונות, רובן של נשים, שסיפרו כי נפלו קורבן למערכת יחסים מינית עם המטפל שלהן. מנתונים שנחשפים כאן לראשונה מתברר כי רק בשנת 2005 התקבלו 150 תלונות מתועדות כאלה, ובמרכז טוענים כי גם הן רק קצה הקרחון.
אירית נחמני, עובדת סוציאלית קלינית העובדת גם במרכז לנפגעות תקיפה מינית, החליטה לחקור את התופעה לעומקה. עבודת התזה שלה במסגרת לימודי התואר השני בבית-הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, עסקה בקשרים מיניים בין מטפלים למטופלות, מנקודת ראותה של המטופלת.
במסגרת העבודה היא ראיינה 24 מטופלים שהיו שותפים למערכות יחסים כאלה, 23 מתוכם נשים ורק אחד מהם גבר. כמחצית מהקשרים המיניים קרו עם פסיכולוגים, והשאר עם בעלי מקצוע אחרים – פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים ומטפלים אלטרנטיביים. מערכות היחסים המיניות בין המטופלות למטפלים נמשכו ממפגש אחד ועד מספר שנים, ובכמחצית מהמקרים התקיימו יחסי מין מלאים.
נחמני הגישה למטופלות שנפגעו שאלון, בו התבקשו לתאר את החוויות הרגשיות שלהם בנקודות זמן שונות לאורך הציר הטיפולי. ממצאי המחקר מתארים בצורה בהירה עד כאב את החוויה הקשה שעברו במהלך ה"טיפול." "כמחצית מהנבדקות תיארו את תחושת התלות שלהן במטפל," מסבירה נחמני. "כשהן התבקשו לתאר אותו, הן השתמשו במונחים כמו 'קרש הצלה' או 'התמכרות.' גם הגיל הממוצע של הנבדקות נמוך בכ15– שנה מזה של אוכלוסיית המטפלים, מה שאולי מחזק את תחושת התלות של המטופלות במטפל. 50 אחוז מהנבדקות תיארו את המטפל באופן אידיאליסטי, כפי שראו אותו בזמן הטיפול ובמהלך הקשר המיני: אלוהים, גורו, נביא, מושיע, מלאך, דמות אל. התחושה כלפי המטפל במשך הטיפול הייתה של יראת כבוד, תחושת קודש, סגידה."
דוגמה לתלות החולנית, כמעט, שמפתחות המטופלות, אפשר למצוא בציטוט של אחת הנבדקות במחקר: "ייחסתי לו כוחות מאגיים," היא אומרת. "הרגשתי יפה, כי הוא הקרין עליי. הרגשתי גמד ליד ענק. לא האמנתי, זה היה חסד ונס, שליח אלוהים."
מהמחקר של נחמני, שנערך בהנחיית פרופ' אלי זומר, עולה כי כמעט מחצית מהנבדקות הרגישו שהן נשלטות על-ידי המטפל בזמן הקשר המיני וחשו שהן לא יכולות להביע התנגדות ולערער על סמכותו. מרואיינות רבות סיפרו שעשו כל דבר שביקש מהן המטפל, אפילו פעולות יומיומיות: להחליף צבע לק בציפורניים, לענוד עגילים מסויימים או להחליף טלפון נייד.
"כשהייתי מדברת אליו, הייתי רועדת כולי," סיפרה אחת מהן. "הייתי מתה מפחד. היה לו סוג של שליטה עליי. היום אני תופסת אותו כקשר חולני. חולני זה שביטויי ההערצה שלי העצימו את תחושת הסמכות שלו, החולני הוא שנוצרו כאן יחסים של שליטה בי."
השליטה של המטפלים בחייהן של המטופלות הייתה משמעותית כל-כך, שבשלבים מאוחרים יותר בקשר, הצליחו רבים מהם לגרום לנפגעות תחושת אשמה קשה. כמחצית מהנבדקות אמרו כי המטפל הטיל עליהן את האשמה בקיומו של הקשר המיני ובתוצאותיו – על אף שכמעט בכל המקרים היוזמה לקשר המיני באה מכיוון המטפל בעל הסמכות. בחלק מהמקרים אמר המטפל למטופלת שנפגעה ש"היא גירתה אותו," "פיתתה אותו," או "רצתה בזה."
"הוא טען שזו מלכודת שטמנתי לו," הסבירה אחת מהנבדקות. "בקשר המיני הרגשתי שזו אשמה שלי, לא שלו. אני כל-כך נוראה שאני יכולה ללכוד כל אחד, שהוא, התמים, לא יכול היה לפתח כנגדי מנגנוני הגנה. כשסיימתי את הקשר תיעבתי את עצמי, הרגשתי שעשיתי משהו נורא. התחלתי להאמין שאני אלמנה שחורה, שאפילו איש חזק כמותו נפל."
שוויון נפש
ס' הייתה פסיכולוגית מצליחה, נשואה ואם לארבעה כאשר התייצב בקליניקה שלה ג,' בחור צעיר שהגיע אליה לפגישת ייעוץ לבחירת מקצוע. ארבעה חודשים אחרי המפגש ההוא, השניים נתקלו אחד בשני באקראי. שיחת חולין בה דיברו על פגישת הטיפול ההיא, התפתחה במהרה לרומן סוער. ס' התגרשה מבעלה, ושנה וחצי מאוחר יותר השניים נישאו והיא נכנסה להיריון.
גם היום, כשהיא גרושה בשנית, ס' משוכנעת שלא הייתה שום בעיה בדרך בה נולד הקשר הזה. היא מקמצת במילים, נזהרת בלשונה ומסרבת בעקשנות להתייחס למקרה שלה כמקרה של ניצול. "הוא לא היה בדיוק מטופל," היא טוענת. "הוא בסך הכל הגיע אליי באופן חד-פעמי."
- איך הגיבו חברים למקצוע כשסיפרת להם על מערכת היחסים?
"זה התקבל אצלם בשוויון נפש. ההפתעה הייתה יותר מזה שהוא בכלל זכר אותי. לא ניצלתי פה לרעה שום דבר. הוא זה שהתחיל איתי. כשהוא פנה אליי זה לא עניין אותי, לפחות בהתחלה. דחיתי אותו די הרבה זמן, כי הרגשתי לא נוח. אפילו אמרתי לו שזה נראה לי בעייתי שהוא הכיר אותי דרך מקום העבודה ונתתי לו שירות – אפילו שגם מלצרית נותנת שירות. זה שאחרי פגישת הייעוץ הוא חזר והתפתחו דברים זה משהו אחר. חסרים מקרים כאלו בבתי-ספר? בצבא? גם כאן יש ניצול של מעמד. המחוקק התכוון למשהו ברור – למצב רגשי שבו המטופל לא תמיד יכול להחליט בין טוב לרע, שיש לך השפעה מתמשכת עליו, שהוא במצב שאינו יכול לסרב. רוח הדברים רוצה להגן על המטופל או המטופלת מפני הרגשות האנושיים של המטפל. במקרה שלי זה לא היה נכון."
ס' עצמה מכירה, לדבריה, עוד סיפורי אהבה בין מטפלים למטופלים שהסתיימו בחתונה. "בשניים מהמקרים זה היה גבר מבוגר ומטופלת צעירה," היא אומרת. "אחד הזוגות נוצר בין אדם מבוגר, טיפוס שמרשה לעצמו להגזים וידוע בשיטות הלא קונבנציונליות שלו, לבחורה צעירה ממנו ב25- שנה שלחצה ולחצה, עד שבסוף הוא נכנע ללחץ. אני מכירה גם מקרה של אישה מבוגרת שהיה לה רומן עם מטופל צעיר. היא ניסתה להתנתק ממנו ושלחה אותו לטיפול אצל מישהו אחר, אבל אחרי שמונה חודשים הוא חזר ואמר שהוא רוצה איתה קשר אחר. היום הם יחד." "בכל מערכת יחסים בין שני אנשים שבה אחד מהם נותן שירות שיש לו משמעות רגשית לשני, נוצרת חוויה שנקראת העברה," מסביר ד"ר אלכס אביב, ראש צוות החוקרים ומנהל מחלקה בבית-החולים הפסיכיאטרי "אברבאנל." "התהליך הזה משנה את התפיסה האובייקטיבית של המטפל בעיני המטופל. בנסיבות כאלה, אם המטפל הוא נצלן, הוא יכול בקלות לנצל לטובתו את צרכי המטופל להיות נאהב. מדובר ביחסים מעוותים. יחסים בין מטפל למטופל לעולם אינם דומים ליחסים של שני אנשים שנפגשים בבר. אחד מהם רואה את השני באור מסוים, ובמצב כזה, אם למטפל יש כוונות זדוניות, הוא יכול להוביל את המטופל בקלות יחסית למקום הרצוי לו.
"תהליך ההעברה מעוות את יכולת הבחירה הטבעית של המטופל. גם במקרה שהמטופל מבקש מיוזמתו קשר כזה, המטפל חייב להגן עליו כמו שהורה מגן על ילדו. מדובר ביחסים שאינם שיוויוניים במהותם, ולכן צריך לשמור על המטופל יותר מאשר על המטפל. ספגתי בעבר ביקורת רבה על התפיסה הזאת בטענה שהיא פטרנליסטית, אבל אם הבחירה היא בין פטרנליזם לפגיעה במטופל – אני מעדיף להיות פטרנליסט."
מקרה קלאסי של "העברה" שכזו, מתואר בסדרה "בטיפול." במהלך הסדרה מתאהבת אחת המטופלות בראובן, הפסיכולוג שמגלם אסי דיין, שנאבק בכל מחיר בדחפים הטבעיים שלו. ד"ר רוני באט, הפסיכולוג הקליני ששימש יועץ לסדרה, מספר על ויכוח עקרוני בינו לבין יוצרי הסדרה, חגי לוי ואורי סיוון. "התסריטאים רצו ללכת עם זה עד הסוף," הוא אומר. "לעשות שראובן ימעד קצת, שיגיע עד התחלה של מגע פיזי. אבל בשום אופן לא להגיע למיטה. אני, לעומת זאת, טענתי שבסופו של דבר הסדרה עוסקת במטפל שנמצא במשבר, ולכן הוא יכול להתקרב מאוד לקווים האדומים. הוא יכול להגיד לה שהוא אוהב אותה, אבל בשום אופן לא יותר מזה. העובדה שהוא לא חצה שום קו, ולא הגיע לכלל מגע, עשתה אותו למטפל טוב. כי מטפל טוב אינו מנותק מיצריו, להיפך. כמו שמתח מיני בחדר טיפולים כשלעצמו הוא לא בעיה. השאלה היא האם המטפל משתמש בזה לטובת המטופלת. וזה מה שראובן עושה כאשר הוא מרגיש שהקשר הולך רחוק מידי. הוא אומר לה שהיא לא מאוהבת בו, אלא בעצם עושה שיחזור לחוויות עבר שלה."
- אתה עצמך מכיר מטפלים שניצלו מטופלות שלהם?
"שמעתי על כאלו מקרים, אבל במעגל החברים שלי זה לא קרה. אם זה יקרה, הבן אדם הזה לא יהיה חבר שלי יותר, כי בעיני זה חמור מאוד ולא מוסרי, למרות שהקשר התחיל חמש שנים מגמר הטיפול, אני לא מתלהב."
המטפל השולט
השופט ד"ר קובי ורדי, כתב לפני כחמש שנים דוקטורט בנושא "ניצול מיני בין מטפל למטופל." על-סמך סקירה של מחקרים שנערכו בעולם בנושא, קובע ורדי כי המטפל הנוטה להתנהגות בלתי נאותה וניצול מיני של מטופלים הוא בדרך כלל גבר בגיל הביניים, מבודד מקצועית, הנוטה לייחס לעצמו כוחות טיפוליים מעבר לסביר. הוא פועל בשיטות מקוריות החורגות בדרך כלל מאלה המקובלות במקצוע, ומגלה גמישות לגבי הטיפולים מבחינת מקומם, משכם, שעות הטיפול ונוהליו. לעיתים קרובות, המטפל הזה חושף את פרטי חייו האישיים לפני מטופליו.
בניתוחים פסיכודינמיים נמצאו שני סוגים של מטפלים פוגעים: הראשון הוא "המטפל השולט," האנטי-סוציאלי, הזקוק לשליטה מתמדת, גם גופנית, והמטופל הופך עבורו לאובייקט לשליטה. הסוג השני הוא "המטפל הבעייתי," או "מחפש האהבה." זהו מטפל בעל צרכים, עם הפרעות אישיות, המאופיין בתלות רגשית, כשהתלות במטופליו הופכת הכרחית עבורו למילוי צרכיו ולקבלת "ניחומים" גופניים מהמטופלים.
אז איפה, בעצם, עובר הגבול? מתי הופך חום שמקרין מטפל באופן טבעי על מטופל, ללא לגיטימי? "ברור שבמהלך הטיפול מותר לדבר על ענייני מין," אומר פרופסור ויצטום. "דברים אנושיים אינם אסורים. בארצות הברית מקובל חיבוק בתום הטיפול. גם טפיחה על השכם אינה אסורה. כשמטופל בוכה, המטפל יכול להתיישב לצידו ולמחות בעדינות את דמעותיו במפית. אני מעולם לא נישקתי מטופל, אבל לפעמים בתום טיפול ניגש המטופל אליך ומנשק אותך על הלחי. גם זה מותר, אם זוהי מחווה של פרידה, שאין בה תוכן מיני. הגבול הוא מגע שיש בו משמעות מינית. המטופלים מרגישים מיד אם למגע יש קשר מיני או לא."
לפנייה לכתב/ת 
