חדר האוכל כמרקחה

אמת לאמיתה או בדיה שמבוססת באופן רופף על אמת קלושה? סיפור מנקודת מבטו של ילד או מבוגר שצועק בקולנוע את מה שאינו יכול לומר מחוצה לו?

סוער וחצוי, זה היה טבען של השיחות בחדר האוכל ובשביליו של קיבוץ כיסופים, לאחר הקרנת הסרט "אדמה משוגעת"

זוכה פרס אופיר, אותו יצר בן הקיבוץ דרור שאול. רוב התגובות היו תומכות ומחבקות. האם הקולגיאליות הקיבוצניקית הנודעת גורמת לאנשי כיסופים שלא לזנוח את אחד מבניהם, גם אם עזב אותם ויצר סרט בו הם מוצגים כמי שזנחו אותו? האם כל החברים מקבלים את הצגת קיבוצם כאלגוריה להבטחות שלא מומשו? בתוך כיסופים, הדיון בסרט עדיין מעורר הדים רבים.

הסרט מציג מציאות קשה ובמרכזה קיבוץ שלא יודע כיצד לעכל אם לשני בנים שבריאותה הנפשית הולכת ונחלשת. גיבור הסרט הוא בנה הצעיר דביר, שאביו נהרג בנסיבות שהוסתרו ממנו. אנשי הקיבוץ מתוארים בו כקשים ומרים, טקסיו נראים מגוחכים והילדים הם "עול על החברה" עד שיהפכו ל"מביאי תועלת" בהגיעם לגיל 12. אם חפצים הם בטעם ילדות מתוק, עליהם לגנוב אותו בסתר ממקררי חדר האוכל.

שם הקיבוץ לא מוזכר במפורש בסרט, אך אין ספק שקווים ביוגרפיים רבים נכנסו לתסריט. הביקורת המגולמת בו, אם כך, מתייחסת בין אם בכוונה ובין אם לאו, לא רק לתנועה הקיבוצית ככללה אלא גם לקיבוץ הספציפי בו גדל היוצר, בין אשקלון לרצועת עזה.

שאול ביקש להקרינו בכיסופים ונענה בחיוב. הוא צפה בו לצד תושבי קיבוץ כיסופים ובני משק שעזבו.  

"אני הייתי אחראי על הקרנת הסרט", אומר מרכז הקיבוץ, שלומי אילן, "ולפניה נתקלתי בכל מיני תגובות: היו ותיקים שפסלו מכל וכל את הרעיון, היו עוזבי קיבוץ שהגיבו בחריפות ופעלו נגד ההקרנה, היו כאלה שאמרו בהסתייגות, 'תביא נראה' והיו אחרים ששמחו לקראתה מאוד. שאלתי את דרור: 'דרור, את מי אתה רוצה שאזמין?' והוא לא ממש ידע וחשב שיגיעו 30 אנשים. בסוף הגיעו פי 5. אני מאמין שהבית הוא מקום שכשאתה צריך אותו, תמיד נפתחת הדלת לקראתך, וזה מה שעשינו כשהקרנו את הסרט, ודרור הופתע מאוד לטובה".

שרהל'ה הר לב, בת 76, ממייסדי הקיבוץ, שהיתה אחת המטפלות של שאול, מתארת את האווירה ששררה בהקרנה: "הסרט עצמו היה מאוד עצוב. רבים הזילו דמעות כי זה היה קשה. אנחנו מכירים את הסיפור וידענו במה מדובר, אם כי זה לא אחד לאחד. יש להניח שכל המסביב הוא כתוצאה מהעבודה על הסרט. רוב הקהל התלהב מהרעיון ומהסרט עצמו ולאחריו התפתחה שיחה ערה".

שרה שקד, חברת משק האמונה על הדו"חות הכלכלים של הקיבוץ, מתגוררת בכיסופים לסירוגין כבר 35 שנה. "התגובות של החברים לסרט היו מאוד אמוציונליות", היא מעידה, "היה שם הרבה מאוד בכי, אבל סוג ההתרגשות תלוי היה בטווח הגילאים".

אף מילה על קסאמים

ואכן, מרבית אנשי הקיבוץ מפגינים תמיכה בשאול ובסרט. אלה שמכירים אותו מביעים את חיבתם אליו ואל משפחתו. ובכל זאת ניתן לאתר מגמות בקרב המגיבים, שמחלקות אותם לקבוצות התייחסות נבדלות, המוכרות היטב לכל קיבוצניק: סגנון התגובה של שכבת הוותיקים (כאן מייסדים ברובם) שונה מזה של בני דור הביניים (הדור השני) ומזה של הצעירים ושל עוזבי הקיבוץ. בקרב כל קבוצה קיים ריבוי דיעות טבעי, אבל כל קבוצה מגיבה באופן דומה שמייחד אותה בכל זאת מהשאר.

דור הביניים נשמע מפויס יחסית. אם ישנן טרוניות על הסרט, אזי הן סמויות ובלתי מורגשות כמעט. שרה שקד מספרת: "המבוגרים התרגשו יותר, אבל גם טענו שזה לא היה כך ושהסרט לא כל כך מחמיא. אני יכולה לראות שהסיפור מסופר מנקודת מבטו של ילד. אי אפשר להכחיש שהיה כאן היפוך תפקידים והילד לקח את תפקיד המבוגר ושיש פה אחיזה מסוימת במציאות, אבל זה כולה סרט והסרט הוא עליו, לא עלינו.

"היו לנו הבזקים מחיי בתי הילדים אבל זה לא קשור בכלל לסרט של דרור. כש'מבצע סבתא' של דרור הפך לקאלט, החבר'ה הצעירים סיפרו שהם ניהלו ויכוחים בהודו עם קיבוצניקים אחרים שאמרו להם שהסרט בשום פנים ואופן אינו על כיסופים. 'זה על הקיבוץ שלי', טענו בפניהם. אני מניחה שיהיו אנשים רבים שיראו את 'אדמה משוגעת' ויאמרו: 'זה על הקיבוץ שלי, לא על כיסופים', כי החוויות, בגדול, משותפות לכל יוצאי קיבוץ".

ובקיבוץ לא הביעו חשש שמא יקשרו את האנשים הקרים הנראים בסרט לאנשי הקיבוץ?

"הסרט לא מחמיא לדמויות ומצד שני זה אינו סרט תיעודי. חלק מהדמויות והאירועים מוקצנים מאוד. אני יכולה לבוא ולומר שהעובדות אינן נכונות, אבל אני לוקחת את זה כסרט אמנותי. כשנכנסתי לישיבה בתאגיד כלכלי בת"א, בו אני משמשת כדירקטורית, אנשים הנהנו לעברי אחרי צאת הסרט: 'אה, כיסופים'. אבל תראי, סוף סוף אנחנו לא מקושרים עם קסאמים ומחסום כיסופים. אנשים כאן בטוחים שצופים מבחוץ ידעו להפריד בין מציאות לסרט, שידעו שמבוגר היה רואה את הדברים אחרת מילד. אמרתי לאנשים שלא צריכים לצאת למלחמת עולם שלישית כל פעם על הצדק ועל האמת הצרופה, בטח לא כשמדובר באמנות".

מרכז המשק שלומי אילן מחייך כשהוא נזכר בתגובות לסרט מחוץ לקיבוץ. "העו"ד שלי אמר 'אבל אני מכיר אתכם, אתם נראים לי אנשים טובים'".

"זה שווה מחיר של כל פסיכולוג"

בסרטו הראשון של שאול, "מבצע סבתא" הוא גם לא חסך שבטו מהקיבוץ, אבל היתה בפארודיה המטורפת ההיא נימה נוסטלגית נעימה. מה שנסתר ב"מבצע סבתא" נחשף באופן מסנוור ממש ב"אדמה משוגעת". הביקורת שלו הופכת ישירה בהרבה, בוטה וקודרת. רבק'הל'ה בן ארי, מנהלת האורחן, הגיעה לקיבוץ כחברת גרעין והיא חברה בו שנים רבות. דרור שאול הוא בן בית אצלה ומהכרות קרובה עמו היא חושבת שהסרט היה חייב להיעשות, כשלב האחרון בתהליך השחרור של שאול ממועקות העבר.

"אפשר לראות כיצד דרור עבר מקיצוניות אחת לשניה. ב'מבצע סבתא' הוא בחר לתאר את הקיבוץ באופן הומוריסטי ופתאום הניגוד הזה. ב'אדמה משוגעת' תיאור הקיבוץ נעשה באווירה שונה לגמרי. יכול להיות שהוא בחר לתאר משהו שהיה עמוק עמוק בפנים פעם נוספת בצורה אחרת, וזה שווה מחיר של כל פסיכולוג".

ולא נשמעו קולות נגד חד-מימדיות שאפשר למצוא בסרט?

"בזמן ההקרנה היתה בנוסף על התרגשות גדולה, גם נימה של עצב, מפני שנזכרו בימים הקשים של אמא שלו. אבל חזקה בהרבה מהעצב היתה תחושת הגאווה. אנו מוצאים הרבה נחת בעובדה שלמרות הקשיים במשפחה ולמרות המרובעות של

הקיבוץ בזמנו, יצא מפה דרור שאול עם כישורים מדהימים. והרי זה נער שגדל במציאות שלכל הדעות היא מציאות קשה. עליו לומר תודה רבה על העובדה שהוא חי בקיבוץ ששמר עליו כשווה, כי אחרת אנחנו לא היינו יודעים מה היה קורה.

"אני חושבת שדרור רצה להראות את הצד הקשה של החיים פה ולא את הצד הטוב, ומנקודת מבט של נער ולא מנקודת מבטו של אדם מבוגר. חשוב להבין: זה אינו שיפוט של מבוגר, אלא של ילד. ואנחנו הבנו את זה. השורה התחתונה היתה מאוד חיובית ותומכת".

דרורית דרום ילידת הקיבוץ: "הבנו שמדובר בדמיון ובאמת השלובים יחד. זו זכותו של היוצר לכתוב כראות עיניו. מי שחשב שהסרט מציג אותנו כאנשים לא נחמדים לא מבין שהסרט עוסק בשני נושאים: חיי קיבוץ בכלל לפני כך וכך שנים, ובתוך זה שזור סיפור אישי. זה לא משנה אם זה קרה בכיסופים או בעין השלושה. עובדה שאין בכיסופים עולים מצרפת כפי שהיו בסרט. ראו זאת בהקרנה: לאחד זה פתח פצע, לאחר זה הזכיר דברים משמחים. אנחנו אמנם קולקטיב, אבל לכל אחד חיים אישיים משלו".

"הסרט החזיר אותי למה שבאמת קרה"

שונים מדור הביניים הם יוצאי הקיבוץ. הם הביעו דעות שונות שהמשותף להן היה לא תוכנן אלא נחרצותן. יש ביניהם כאלה

הטוענים שהסרט עושה עוול לכיסופים ולכן לא היה צריך להקרין בו את הסרט. לעומתם, אחותה של דרורית דרום, עפרה בן נתן, שעזבה ב-1994 את כיסופים למושב תלמי יוסף, סבורה שהסרט משקף מציאות קשה מאוד שהיתה באמת.

"הסרט החזיר אותי למה שבאמת קרה. הוצפתי בזיכרונות מהילדות ושבועיים אחרי ההקרנה לא הצלחתי להירדם. זה סרט יפה, רגיש, משתק. חוויתי רע מאוד את הלינה המשותפת והסרט דרבן אותי לומר שהגיע הזמן לשתף בצלקות שהלינה המשותפת הותירה בי. היו מקרים של הזנחה בקיבוץ, חמורים בהרבה ממה שמוצגים בסרט. השאירו ילדים חולים בבית ילדים, בני 18-19 שמרו על כמה בתי ילדים לבד ופעמים רבות ילדים בכו בו-זמנית בכמה בתים ואף אחד לא ניגש אליהם כי לא התחשק, וילדים כשהם בוכים יחד, הם בוכים שעות.

"אני ניצולת הלינה המשותפת, כועסת על הניסיון שעשו בנו, ניסוי שלא הצליח. עזבתי את כיסופים, כי כמו בסרט הבנתי בשלב מאוחר יחסית שחיי נותבו על ידי האסיפה וועדת חברים, ללא שום עצמאות גם בבגרותי, ולא יכולתי להסכים לכך עוד".

דווקא בקרב חברי הקיבוצים הגובלים בכיסופים אפשר לשמוע קולות שמגנים את הצגתו של כיסופים כקיבוץ מנכר. שם לא

חשים צורך להגן על שאול או על יצירתו. חבר באחד הקיבוצים הסמוכים המבקש להישאר בעילום שם, טוען ששאול מצטייר

ככפוי טובה: "בכתבה שפורסמה במקומון "ככה זה", של המועצה האזורית אשכול, הוא סיפר איזה אנשים נפלאים הם, ובאמת, אילולא הקיבוץ, ילד שמתייתם מהוריו היה גדל עם סבא או בבית יתומים. ואז הוא בא לספר שלא היה שוויון בקיבוץ. קראתי באיזה ראיון איתו שהרפתן הוא התגלמות כל המעשים הרעים שהוא מכיר. אצל הצופה האדם האחד מייצג את כל הקיבוץ. קיבוץ בתור משל לתהום שהמשפחה עברה מעליה. יש כאן האשמה נגד ישות מוגדרת - שם משפחה: קיבוץ, שם פרטי: כיסופים. הקיבוצניקים החיות האלה שאתה מציג בסרט פרנסו אותך ודאגו לך ואתה עוד צריך לסלוח להם? זה די הרבה חוצפה".

גם בקרב ותיקי הקיבוץ יש מי שדעתו לא נוחה עם הסרט. ישראל בראונר, ממקימי הקיבוץ, עולה ותיק מהברונקס, ניו יורק, היה מאלה שביקשו לאמץ את דרור ואחיו בילדותם. "ישנם דברים שהפריעו לי. התנועה הקיבוצית עשתה כמה דברים נפלאים ולא צריך לחלק ציונים. יותר מכל הפריע לי האופן שבו הוצג טקס הבר מצווה. בשנת הבר מצווה בקיבוץ הילדים נוהגים לעשות דברים בעצמם וזו שנה מאוד מיוחדת. הילדים שלי אומרים ששבוע הבר מצווה הוא האירוע הכי חשוב בחיים שלהם יותר מהחתונה. בסרט הזה הוא עשה מזה פארסה, צחוקים. הוא צריך לעשות דרמה אז הוא הראה ילדים קופצים ממגדל והולכים על קורה. זה לא ככה וזה הרגיז אותי".

ישראל בראונר. "הוא עשה מזה פארסה". צילום: אלי אלגרט

תגובתו של דרור שאול: "'אדמה משוגעת' הוא קודם כל סרט על יחסי אם ובן. העניין הקיבוצי נמצא רק במעגל החיצוני שלו. הסיפור אינו אמיתי, זו יצירת אמנות מנקודת מבט של ילד בן 12 שמתאכזב מהבטחת השוויון של הקיבוץ שלא קוימה, ושבדיעבד כנראה שלא תמיד יכלה להתקיים. נסעתי להקרין את הסרט בכיסופים גם כדי לסגור מעגל - זה המקום בו עשיתי את צעדי הראשונים - וגם כדי שחברי המשק יהיו הראשונים לראות את הסרט ולא יהיו חשופים לשמועות שיגיעו עליו מהעיר. התגובות של אנשי כיסופים היו נרגשות. הם אהבו את הורי, את אחיי ואותי. אני בטוח שציער אותם לראות את הסרט המרגש, שבין היתר הזכיר להם תמונות ממציאות שבה גם הם היו קורבן, בכך שלא הצליחו לסייע למרות שניסו".