ערמה של חבר'ה על הדשא

די בתחילתו, "אדמה משוגעת", סרטו החדש של דרור שאול, דווקא אינו מבשר טובות. ישנה שם סצינה בה נראה שי אביבי, בתפקיד של רפתן בקיבוץ, מקבל – הבה נדלג על הקוסמטיקה המילולית – מציצה מפרה. אף שלרגע מתכרכמים הפנים במחשבה על עוד הומור וולגרי נוסח "סימה וקנין מכשפה", הרי שבמשנהו כבר מתברר הסרט כיצירה בעלת משמעות, שאוצרת בחובה כאב עצום וזעם נורא לא פחות. ננסח זאת כך: דומה ש"סימה", כמו "מבצע סבתא" לפניו – מין בדיחה נודניקית מתמשכת אחת שזכתה, משום מה, למעמד פולחני – לא היו אלא תרגילי החימום לקראת הדבר האמיתי. סרט שבעבע משך שנים בסיר הלחץ הרגשי של יוצרו.

שטיינהוף בסרט. ראוי לתשואות

גיבור "אדמה משוגעת", שסיפורו נשען במידה רבה על חוויות ההתבגרות-בטרם-עת של שאול עצמו, הוא דביר בן ה-13 (תומר שטיינהוף). העלילה המחולקת לפרקים על פי עונות השנה נמתחת מקיץ 74' ועד אביב 75', כאשר אל הקיבוץ מגיעה ילדת חוץ מצרפת (דניאל קיציס), המשתלבת בכיתת "אפרסק”, שעל בניה נמנה גם דביר. בעוד בין השניים נובטים ניצניה של אהבה ראשונה, ממתינים בני הקיבוץ בדריכות לקראת בואו של מאהבה השוויצרי של אמו של דביר (רונית יודקביץ'), שיש המספרים כי היה פעם אלוף מולדתו בג'ודו. האם עצמה, שמגדלת את דביר ואת אחיו הבכור (פיני טבגר) לבדה – אבי המשפחה מת בנסיבות שעליהן לא ששים להרחיב בקיבוץ את הדיבור – מתנדנדת על סף השפיות, והעניינים יחמירו בעקבות תקרית שמסעירה את הקיבוץ בין השוויצרי הנ"ל (בגילומו של השחקן הבלגי הנרי גרסין) לחבר ההוא שמשחק אביבי.

אגב כך, קשה להסיר את הכובע בפני "אדמה משוגעת" על דרך התיאור שלו את החברה הקיבוצית. מין תמהיל לא סימפטי, שלא לומר שוטם ממש, של סטיות, עוינות כלפי החריג והזר, שוביניזם דוחה, קריקטורות המשמיעות ססמאות חברתיות שדופות, דקדנס, וסתם התעללות פיזית ורגשית. אחרי הכל, דברים דומים כבר נשמעו – הגם שבאופן חריף ובוטה פחות – כבר לפני כשני עשורים בסרטים דוגמת "עתליה" שביים אז עקיבא טבת לפי סיפור מאת יצחק בן נר, או "נועה בת 17" של יצחק (צפל) ישורון, שבאו אף הם חשבון עם החזון הסוציאליסטי הרומס את הפרט. גם העובדה שהדרמה האמיתית של הסרט – זו המתארת את דעיכתה המנטלית של האם – מתחוללת רק בחלקו השני, אינה מוסיפה לבהירותו הרגשית.

זהו, אכן, השלב שבו צובר הסרט את העוצמות האמוציונליות שלו, והופך ליצירה כואבת ומיוסרת של ממש. מתחת לפני השטח רובצים פה רגש אשמה נורא שחש בן כלפי אמו (במציאות, הלך מצבה הנפשי של אמו של שאול והתדרדר, עד למותה ב-83'. הסרט נחתם בשיר שכתבה), ואף ניסיון – סימבולי לפחות – מצדו להפוך למאהבה, ובדרך זו לגאול אותה. תיאורו של הסרט את הקשר הזה, שבין האם לבנה, והשתתתו על יסודות של גאולה והקרבה, מנסח כיוון מעניין בקולנוע הישראלי שהדיו ניכרים גם ב"ידיים קשורות" מן העת האחרונה. חבל, על כן, שהסרט אינו נוטה חסד דומה לחברי הקיבוץ, ומבכר לתאר אותם – למין דמות הסב שמגלם יוסף כרמון ועד למזכיר שמשחק גל זייד – כמקשה אחת של אטומי מבע וקהויי רגש.

רגע של קסם אמיתי

"אדמה משוגעת", שחלק השנה את פרס אופיר לסרט הטוב ביותר, וממש בשעת כתיבת שורות אלו הוכרז גם כייצוא הישראלי לאוסקר, נשען במידה רבה על הופעתו של תומר שטיינהוף העושה את דמותו של הילד דביר, והלה ראוי בהחלט לתשואות. הישג ניכר אחר הוא הצילום – מהיפים שנראו לאחרונה בסרט מקומי – לו אחראי הגרמני סבסטיאן אדשמיד (הסרט הוא הפקה משולבת ישראלית-גרמנית-יפנית), שמשכיל לצבוע את האכזריות והרוע של החברה הקיבוצית בצבעי לוח שנה של הקרן הקיימת. כך אף המוזיקה שכתבו ועיבדו צוף פילוסוף ועדי רנרט, וכוללת גם עיבוד מקהלתי יפהפה של עודד זהבי לשירו של לוי בן אמיתי, "שדות שבעמק". אגב זו, באחת הסצינות היפהפיות של הסרט, פורט אביבי עלי פסנתר בחדר האוכל ומזמר את "אני ממשיך לשיר" המרגש של נחצ'ה הימן. או אז, קמים בזה אחר זה החברים, ופוצחים בריקוד ואלס בין השולחנות, וזהו רגע של קסם אמיתי.