סלח לי, איפה פה יש טרוריסטים?

מיד אחרי הפיגוע במגדלי התאומים, תת המזכיר לענייני הפנטגון דגלאס פיית' הציע להפציץ את אזור משולש הגבולות פרגוואי- ברזיל-ארגנטינה, "רק כדי להפתיע את אל קעידה". הבית הלבן של בוש, באיפוק לא אופייני, התעלם מההצעה. בכלל, הממשל לא מנסה לטפל נקודתית בטרוריסטים שאולי מסתובבים באזור ואולי לא: אם אנחנו לא יודעים מי מחבל ומי סתם מבריח, אומרים האמריקאים, פשוט נטפל בכולם. נייבש את ביצת הפשע כולה. לכן הפעילות של ארה"ב באזור מתבטאת במימון ובאימון הכוחות המקומיים, לצד ניסיון לשפר את המצב הכלכלי. וזה רע לא רק לאולי-טרוריסטים, אלא גם לבטוח-פושעים.

• פרק א': רם גלבוע שומע על "אי של פיראטים" וישר חושב על נסראללה
  

"הכל פוליטיקה", אומר חוליו, שמוכר כדורי רגל ובגדי ספורט על יד סניף שמור של בנק ABN Amro. "בבואנוס איירס ובברזיליה יש יותר טרוריסטים מאשר פה. אבל קל להיטפל לפרגוואי. אותנו קל לאמריקאים להפוך לממשל בובות".

לא יודע לגבי ממשל בובות, אבל אי אפשר להתעלם מזה שהיחסים בין המדינות התחממו לאחרונה. ב-2005 הפך דונלד ראמספלד לשר ההגנה האמריקאי הראשון שהגיע לאזור, ופגישות בדרגים שונים נערכות כל הזמן. ובכל זאת, סיודאד דל אסטה היא עדיין סמל למאבק בין שתי האמריקות - וכנראה גם למאבקים אחרים. חוליו מראה לי כתבה בעיתון ומתרגם: "יש כאן מרגלים ישראלים, רוסים, אמריקאים, אפילו סינים. כל כך הרבה שהם נתקלים אחד בשני ברחוב". אבל כמה שלא תסתכל, ואני מסתכל הרבה, לא תצליח למצוא פה אף טרוריסט. או לפחות אף אחד שהולך עם שלט שכתוב עליו "טרוריסט".

זה חלק מהבעיה עם טרוריסטים: הם לא נוטים להסתובב ברחובות עם קלצ'ניקוב וספר קוראן בדרך לתפילה היומית בשכונה. בטח, אנשים עם נשק יש פה ושם, אבל הם לא נראים מהסוג שיורה רק במערביים. יש שומר עם שוטגאן בפתח כל חנות שקיימת מספיק זמן כדי לעבור מדוכן למבנה אבן, וגם כמה שומרי ראש, מאבטחי ושודדי בנקים, סתם שודדים, עושי פוזה, פרנואידים, מסוממים, חברים של צ'רלס ברונסון וכמה ילדים וסבתות. אבל אם תרמוז שאתה רוצה לראות את הטרוריסט הראשי, המקסימום שיציעו לך זה את דיסק הלהיטים הגדולים של נאומי נסראללה (שני דולר). בקיצור, למרות שכולם אומרים שמחבלי העולם שורצים כאן, עושים עסקאות, מתאמנים, מתרימים ממי שמוכן וסוחטים ממי שלא - הבעיה הגדולה היא הוכחות.

כל החשודים בפיצוץ המרכז הקהילתי הישראלי- ארגנטיני אמנם הגיעו מהעיר, אבל כולם גם שוחררו אחרי שלא נמצאו מספיק ראיות כדי להרשיע אותם. צו מעצר הוצא בתיק הזה גם נגד עימאד מורנייה, אבל מורנייה - אחד מבכירי המבוקשים בעולם ואולי המסתורי שבהם - לא נראה כבר שנים, ובקושי נראה אי פעם על ידי גורמים מערביים. אדם נוסף שנחקר הוא לא פחות משגריר איראן בארגנטינה לשעבר; ב-2003 ביקשה ארגנטינה מבריטניה לעצור אותו בתחומה, אבל גם הוא שוחרר לבסוף עקב היעדר ראיות. יש עוד מבוקשים, אבל אין מורשעים. ולפי המקומיים, הסיבה שבגללה מעולם לא הורשעו מחבלים מסיודאד דל אסטה היא שפשוט אין מחבלים בסיודאד דל אסטה.

"כולנו עובדים קשה ואין כאן טרוריסטים", אמר חוסיין טיין, ראש לשכת המסחר המקומית, ל"לוס אנג'לס טיימס". "אנחנו לא מספקים תמיכה כלכלית לאף אחד. אנחנו סובלים, ואלה זמנים קשים". טיין גם האשים את הממשלות האמריקאיות והארגנטיניות בכך שהן "נשלטות בידי הציונים", וכינה את נשיא ארגנטינה לשעבר, קרלוס מנם, "בוגד במוצאו הסורי". מאז הואשם מנם בשחיתות - נטען שהוא טירפד, תמורת תמריצים, את חקירת הפיגועים לבקשת האיראנים - אבל בוגד במוצאו הסורי או משת"פ איראני? גם כאן אין הוכחות.

כנראה שמישהו מחפש טרוריסטים במקום הלא נכון, או שהטרוריסטים מתחבאים יותר טוב מבדרך כלל. להבדיל מהמקומיים, בפנטגון חושבים שזאת אפשרות ב'; שם משערים שיש בעיר תאי טרור רדומים שמוכנים לצאת לפעולות בדרום אמריקה ומעבר לה, למשל במהלך משבר איראני-אמריקאי. אבל אפילו הפנטגון מודה במבט נבוך שעד כה "לא נמצא בעיר אפילו מחבל פעיל אחד".

מה שכן נמצא זה "מתרימים". ואנחנו לא מדברים כאן על לב"י: על פי דו"ח של אמ"ן, חמולת ברקאת שלטה (וייתכן עדיין שולטת) במנגנון ההתרמות בעיר. המתרים החשוב הוא אסד אחמד ברקאת; אנשי המודיעין אומרים שהוא סוכן של מורנייה, הטרוריסט המסתורי שצו מעצר הוצא נגדו אחרי הפיגוע ב-94'. משטרת פרגוואי אפילו הציגה מכתב שבו הודה חסן נסראללה לברקאת על מאמציו למען הילדים היתומים שהוריהם הלכו להתאבד. רק מה, בפרגוואי לא היו אז חוקים נגד התרמות לארגוני טרור. בסוף עשו לברקאת תרגיל קאפונה, והוא נעצר על העלמת מס ונשפט לשש וחצי שנים. זה לא היה מעצר על סעיף טרור, אבל זאת היתה ההרשעה החשובה ביותר - ולמעשה היחידה - בתולדות המלחמה בטרור במשולש הגבולות. לפחות עד שמישהו במשטרת פרגוואי קיבל משכורת חומש, וברקאת ברח.

נא לא לדרוך על התושבים

את הג'ונגל שבאופק של סיודאד דל אסטה אפשר לראות רק בקושי בין גגוני הפח, וקצת יותר בקלות מ"השדרה הבינלאומית", הרחוב הראשי של העיר. אבל חוץ מזה שהיא רחבה מספיק כדי שאפשר יהיה לנשום בה, השדרה - שמתחילה בגשר היחיד בין ברזיל לפרגוואי, ומכאן שמה המרשים - היא בסך הכל שתי רצועות של אספלט עתיק, שמסביבן מתחרים הדוכנים הרגילים על הסנטימטרים הפנויים האחרונים במדרכות הבוץ. גם שמו של הגשר הצמוד, "הידידות", מזמין יותר מהגשר עצמו. האמיסטד אמנם שופץ לאחרונה, אבל את המראה הספרטני של הפלדה והגדרות קשה לנצח עם צבע לבן, מה גם שהוא מלא פרצות.

האמיסטד הוא הסיבה העיקרית לצפיפות הבלתי נסבלת בעיר. כל הסוחרים (זאת אומרת, כל התושבים) רוצים להיות הכי קרובים שאפשר לגשר ולגבול הברזילאי. גם כי הרבה מההברחות מתבצעות כאמור מהגשר ובנהר שמתחתיו, וגם כי הרוב המוחלט של התיירים שמעיזים לבקר בעיר - בדרך כלל כדי לקנות את המוצרים המתקלקלים/ זולים/ לא חוקיים הסטנדרטיים - מגיע משם. הם מסתובבים כמה שעות עד שהם נבהלים או נגעלים או משתעממים, וחוזרים. מעבר לגשר נמצאת עיירת הנופש הברזילאית פוז דה איגואזו, או בקיצור איגואזו, שהחצי המואר שלה מתפרנס מתיירות והחצי החשוך מפשיעות קטנות. תיירים מגיעים לשם כדי לצפות מהצד הברזילאי ב"גרון השטן", המפל הכי מרשים ב-2.7 הקילומטרים של מפלי איגואזו, שפרושים לכל אורך הגבול המשולש.

בשדרה הבינלאומית אין שום דבר מרשים, אבל היא מרכזת את רוב האקשן בעיר. למרות הרוחב שלה, התחושה בין הדוכנים הצמודים והמכוניות המעשנות היא קלאוסטרופובית לגמרי. זה יער סבוך של עצי שעונים וטלפונים, מערכות הגברה ושלל מוצרי צריכה אחרים, גם מהסוג שצורכים דרך האף. לאן שלא תפנה תגיע לסמטה, עם או בלי מדרגות, מלאה בחנויות קטנות שנקראות "לוחה" ומלאות בעוד שעונים וטלפונים, תבלינים וסכינים. דיסקים צרובים יש בכמויות כאלה שקשה לא לדרוך עליהם, כמו על המקומיים ששותים מאטה מקשי מתכת. בתי המרקחת, כמו בהרבה מקומות אחרים בדרום אמריקה, ימכרו לך ללא מרשם כל תרופה שתצליח לחשוב עליה. האוויר מלא ריח של כל הבשמים בעולם, מהול בזיעה עם הבזקי שתן.

אני צריך בטריות למצלמה, אז אני קונה אותן בדוכן הראשון ברחוב הלא מסריח הראשון שאני נתקל בו. בטח שיש לו בטריות, כמו לכל האחרים. כשאני מסובב את הקופסה כדי לפתוח אותה אני מגלה משהו מוזר: היבואנית היא "דלתה פילם, ישראל (1994) בע"מ, מרכז תעשיות כפר נטר". איכשהו, הבטריות שלה הגיעו לסיודאד דל אסטה. שלכם תמורת 13 אלף גווארני.

בפרק הבא: מסקנות, סיכומים והביתה