ככה זה בדרום אמריקה

זה היום האחרון בכהונה של ראש העיר חביאר זכריאס אירון, שיתמודד שוב על התפקיד בעוד כמה חודשים. השלטים לכבודו מונפים בכל מקום, והוא מחלק לי די.וי.די שמראה איך הוא ניצח את הפשע והעוני בעיר בחמש השנים האחרונות. הסרט מסביר שבזכותו יש ברחובות פחות דיסקים מזויפים ויותר עסקים חוקיים, ובכלל, שהעיר נראית עכשיו כמו פארק עם ילדים צוחקים ורוקדים. במציאות הילדים בוכים ועובדים, והדיסק החוקי היחיד הוא הדי.וי.די של ראש העיר.

אני ממשיך לתחנת המשטרה הסמוכה לעירייה ופוגש שם את קרלוס פלורנסיאנה, קפטן ה"טרנזינט" ("משטרת הארעיים"). מכל אנשי הביטחון שמסתובבים כאן - ויש כל כך הרבה שלא ברור מי שייך לאיזה ארגון, אם בכלל - אלה של הטרנזינט הם היחידים שאתה רואה בכל מקום, ולא רק במרכזי המסחר הגדולים או ביציאות מהעיר. אם הם עוברים לידך אחרי שקנית משהו לא חוקי, או במילים אחרות קנית משהו, אתה תמיד צריך להיות מוכן לשחד מישהו.

• פרק ראשון ובו יסופר יסופר: איך נסע רם גלובע לפגוש את החברים של נסראללה בדרום אמריקה 
  

• פרק שני ובו יסופר יסופר: איך רם גלבוע הסתובב בסיודאד דל אסטה וחיפש טרוריסטים
  

פלורנסיאנה, שמשחק או באמת ממלא את תפקיד השוטר ההגון, אומר ש"זה לא שהיום המצב בעיר לא רע, אבל פעם היה יותר רע. מה שמטריד אותי עכשיו זה רק השודדים, המבריחים והעוני". וטרוריסטים? איפה. מבחינתו יש בעיר שלו טרוריסטים כמו שבעיראק יש נשק להשמדה המונית.

אם אני רוצה טרוריסטים, אולי כדאי לי לנסות במסגדים. זה מה שאומר לי ראול, שפוגש אותי בחצר תחנת המשטרה. כשהוא פונה אלי אני מניח שהוא שוטר שבא להתעניין למה אני מסתובב בתחנה בחופשיות כבר 20 דקות, אבל מתברר שהוא בסך הכל נהג מונית ש"מכיר כאן את כולם". אני משאיר לו טיפ, מוותר על ההצעה שלו לטרמפ וממשיך ברגל למסגד הנביא מוחמד, שסמוך לשדרה הבינלאומית. אם יש בעיר הזאת טרוריסטים, ההיגיון והמידע אומר שזה המקום למצוא אותם.

בדרך כלל לא הייתי קופץ למסגד הקיצוני השכונתי לפחות עד לביקור השני או השלישי שלי בעיר חדשה, אבל הפעם האטרקציות האחרות - כמו "קזינו מונה ליזה", שהוא לא קזינו אלא מרכז קניות מהסוג שקונים בו שלושה מכל דבר, כי שניים בטוח יתקלקלו עד הערב - היו כל כך עלובות שחרגתי ממנהגי.

להערכתי, כל 30 אלף המהגרים הערבים שבעיר התקבצו סביב המסגד עם המגדל הגבוה שנמצא בשיפוץ תמידי. חלק מהמתפללים כאן נחקרו בעקבות הפיגועים בארגנטינה בשנות ה-90; הרשויות הארגנטיניות טענו שבמסגדים של סיודאד דל אסטה מטיפים לתמיכה בחיזבאללה.

"פעם אולי זה היה ככה, אבל היום כבר לא", טוען צעיר בשם חאמד. "היום נזהרים. אז גם היו באים לחנויות ולמסגדים ומבקשים כסף ל'ארגוני צדקה', אבל זה נגמר ב-2001. כולם נעלמו. היום אפילו סתם מתפללים בקושי מגיעים למסגדים".

"ולפני 2001, מה היה קורה אם לא היית משלם?", אני שואל אותו. "היו עושים צרות למשפחה שנשארה בלבנון?". הוא מסתכל על אחד החברים שלו: שניהם לא שמעו על זה.

הסוחרים הלא ערבים שמוכנים לדבר אומרים ש-20 אחוז מהרווחים של החברים הערבים שלהם הולכים לחיזבאללה, אבל לך תדע. אולי הם רק שמעו את הנתון הזה מאחרים, שציטטו כתבות או סתם זרקו מספרים. ואולי, רק אולי, הם באמת יודעים משהו. מה שידוע הוא שעד 2001 סוחרים מוסלמים באזור קיבלו תעודות שהודו להם על התרומה החודשית שלהם. והיום? היום אומרים שעד 20 מיליון דולר בשנה - בערך 20 אחוז ממה שהחיזבאללה מקבל מאיראן - מגיעים מהאזור הזה. אבל ייתכן שהנתון הזה (שדומה באופן חשוד לדיווחי הסוחרים) מתגלגל משמועות לא מאושרות שפורסמו בסי.אן.אן על האזור, וקיבלו צורה ואת המספר 20 בתחקיר של ג'פרי גולדברג שפורסם ב"ניו יורקר". הכתבה ההיא, אגב, עסקה בשאלה "האם חיזבאללה מתכונן למלחמה גדולה יותר?". והיה שם גם רמז לגבי התשובה.

גם אם בזה גולדברג צדק, בסיודאד דל אסטה ממשיכים לטעון שהקשר היחיד של העיר לחיזבאללה הוא אותן תרומות שנאספו בעבר. כל השאר הוא לא יותר משמועות שמריצים גורמים אינטרסנטיים - המוסד, הפנטגון ומי שלא תרצו. בכלל, בפרגוואי לא מרוצים מזה שהעיר שלהם עלתה לכותרות בהקשרים האלה. היה להם מספיק קשה עם הסחורות המוברחות והסמים.

אם אפילו המקומיים לא מכחישים את המסורת של תמיכה כספית בחיזבאללה, זה בעיקר מפני שלזה יש הוכחות: ב-2001 הרימו כוחות המודיעין האמריקאיים כל אבן במשולש הגבולות. חוץ מאיש עסקים לבנוני שקנה 30 אלף מסכות סקי (אם כי מעולם לא הוכח שהן לא יועדו לסתם סקי), נתפסו במהלך הזמן 16 חשודים עם תעודות זיהוי מזויפות ושלושה אזרחים לבנונים שהואשמו במכירת דיסקים פיראטיים, בשליחת הכסף לחיזבאללה ובאחזקת קלטות וידאו של הארגון. האחרונים פעלו כנראה תחת פיקודו של מגייס הכספים ומעלים המס אסד ברקאת. רק מה, לגייס כספים לחיזבאללה זה משהו שאפשר היה לעשות עד לא מזמן גם בניו יורק. בקיצור, אף אחד עוד לא ראה שם את בן לאדן. גם אני לא.

שקרים אמיתיים

בשנה שעברה פירסמה עיריית פוז דה איגואזו סדרת מודעות בעיתונים מובילים. נראה שם אוסמה בן לאדן, ומעליו הכיתוב "כשהוא לא עסוק בלפוצץ את העולם, בן לאדן לוקח כמה ימים להירגע באיגואזו". נציג העיר הסביר לתקשורת העולמית ש"איפה שיש צחוק אין טרור". התקשורת מצידה ניצלה את ההזדמנות כדי להזכיר שוב שלפי מקורות ודו"חות מודיעיניים, סיודאד דל אסטה היא מרכז טרור עולמי.

אין ספק שהכלכלה השחורה בעיר תמכה ואולי עדיין תומכת בארגונים קיצוניים, ונראה שלפחות כמה מחבלים היו קשורים לעיר בדרך כזאת או אחרת - אבל זה נכון גם לגבי כמה ערים ערביות בישראל, שרחוקות מלהיות מרכזי טרור כמו שה"מונה ליזה" רחוק מלהיות קזינו. בירת טרור עולמית? בואו נגיד את זה ככה, ואם לא הבנתם את זה עד עכשיו זה הולך להיות מאכזב: גם אני לא יודע.

כשהמוטו טקסי מחזיר אותי לגשר, קרלוס אוסף אותי שוב ואני מחליט להתייעץ איתו בנושא. אני שואל אותו שוב, עכשיו כשאנחנו כבר חברים ואני עדיין חי, אם יש כאן טרוריסטים או לא. הוא אומר שהוא לא מכיר כאלה, אבל אי אפשר לדעת. מה שכן, "אם תיתן לי קצת דולרים אולי אזכר בשם ובכתובת של מישהו".

אני מכניס יד לכיס, כשהוא עוצר אותי ואומר: "לא, אני צוחק. אתה מבין, זה ביצה ותרנגולת. כשיש כל כך הרבה עשן, בסוף מישהו כבר ינצל את זה וידליק אש. שמע לי, זה מסוכן. אני אקח כסף ואגיד שיש טרוריסטים, טרוריסטים ישמעו את זה ויבואו לראות, מרגלים ישמעו את זה ויבואו לראות אותם, מרגלים אחרים ישמעו את זה ויבואו לראות אותם. ככה זה בדרום אמריקה. כולם יודעים שלפעמים האמת והשקר נותנים אחד לשני את הדלק".

ובסיודאד דל אסטה אפילו לא לוקחים עליו מס.