זה לא אתה, זה ה-GMS
מדובר בתסמונת על שם גראוצ'ו מרקס, Groucho Marx Syndrom, או בקיצור - GMS. מרקס, זאת לדעת, הוא זה שאמר ראשון שהוא לא מוכן להשתייך למועדון שמוכן לקבל אותו בתור חבר. בזירת הסינגלים אנחנו מרבים להיתקל בתסמונת זו, ובניגוד ל-PMS, היא תוקפת בעיקר גברים
היום, ילדים, נדבר על מחלה שכיחה בעולם הסינגלים, כה שכיחה שאנחנו אפילו לא מתייחסים אליה כאל מחלה, אלא מקבלים אותה כמצב נתון. מדובר בתסמונת על שם גראוצ'ו מרקס, Groucho Marx Syndrom, או בקיצור - GMS. מרקס, זאת לדעת, הוא זה שאמר ראשון שהוא לא מוכן להשתייך למועדון שמוכן לקבל אותו בתור חבר.
שלא כמו PMS, הסינדרום הזה קיים גם, ואולי אפילו בעיקר, אצל גברים, והמחזוריות שלו לא קשורה לזמן בחודש. אין לו סימפטומים מקדימים, והוא לא מגיע עם הורמונים משתוללים. כשסינדרום זה מופיע, הצד השני, שמתפקד על תקן המועדון, בדרך כלל מקבל שיחת טלפון, בה הוא שומע פנינים כגון "זה לא את/ה זה אני", או "לא הרגשתי שזה זה". במקרה הפחות ממוזל, הצד השני נדרש להבין בכוחות עצמו שמדובר כנראה בתסמונת הזאת, לאחר שאובחנו סממנים כמו "תופעת הודיני", או "דני-דין".
בקיצור, מדובר באנשים שברגע שהם מבינים שנתקלו באדם מהמין השני שמוצא חן בעיניהם, והוא/היא עושים קולות של מעוניינים בחזרה - הם מבינים שמשהו כנראה רקוב בדנמרק. כי הרי איך יכול להיות שאותו אדם מעוניין בהם? לכן הם עושים את הדבר ההגיוני היחיד שנראה להם שאפשר לעשות במקרה כזה - קולות של רוד-ראנר (מיפ מיפ/ביפ ביפ/ עד היום יש על זה ויכוח). כן, הם עושים "ויברח", תוך שהם משאירים את הצד השני בתוך עננה אפורה של חוסר ודאות.
מה לעזאזל קרה פה? יצאתם פעמיים-שלוש או יותר, והכל היה מושלם, היתה כימיה, היתה התלהבות, היו כל החומרים מהם אפשר לבנות חומה - ואז יום אחד הם מתהפכים. מכיוון שהבעיה העיקרית של אותו סינדרום היא הזיהוי. כלומר, אין דרך לדעת שהוא יגיע, עד שהוא מגיע. שכן האנשים הסובלים מסינדרום זה אינם נמנים עם הזן של המניאקים או הביצ'יות. נהפוך הוא, מדובר באנשים טובים, אינטליגנטים, רגישים וכדומה. כאלה שיוצאים נגד הכללות, נגד משחקים ונגד מלחמת המינים המזויפת. למעשה מדובר באנשים כמוני וכמוך, המעידים על עצמם בכל הרצינות התהומית הרגשית שלהם שהם אכן מחפשים אהבה. הם מאמינים לזה בכל רמ"ח איבריהם, ואנחנו, אנחנו מאמינים להם. אשרינו.
מאיפה מגיע אותו סינדרום? זו שאלה יפה. אפשר ללכת לשני כיוונים. הכיוון הראשון, המתבקש, הוא שהלוקים ב-GMS פשוט לא מוכנים לקשר כרגע, מכל סיבה שהיא. הם עדיין פגועים, עדיין נאבקים עם הצלקות, מפחדים להיפגע שוב, מה שלא יהיה, אבל לא מספיק כנים עם עצמם להודות בעובדה הזאת, כי, אוי הלב, מה תגיד אמא... לכן הם אמנם אומרים שהם מוכנים ורוצים קשר, ואפילו מאמינים בכך, ומנסים ומתנסים, אבל ברגע שהם מבינים שהם על סף קשר אמיתי - הם פתאום מרגישים חנוקים ולא יודעים מה לעשות עם עצמם. לכן הם מחפשים סיבות לברוח. וכשמחפשים - מוצאים.
אדם שלא אוהב את עצמו, לא יוכל לאהוב אחר
הכיוון השני עצוב יותר. הלוקים בסינדרום פשוט לא אוהבים את עצמם ולא מאמינים שמשהו באמת ירצה אותם, כמו שהם. מבחינתם, אם משהו מעוניין בהם, כנראה שהוא לוקה בחסר, או בשיפוט לקוי, ובכל מקרה, משהו בו ממש לא בסדר, ולכן הם יברחו. ככה זה, אדם שלא אוהב את עצמו, לא יוכל לאהוב אחר, ובטח שלא יוכל לסבול להיות נאהב.
בעיה מרכזית נוספת של ה-GMS היא לקיחת האחריות על הופעתו. מכיוון שבלתי אפשרי לזהות אותו לפני התפרצותו, האדם השני, זה שנותר מאחור, אפוף בתוך עננת הרוד-ראנר ולא מבין איך הגיע לשם, מחפש בעמקי נשמתו את התשובה. הבנאדם לא אוהב לחיות בחוסר ודאות, או בחוסר משמעות. אם לדברים אין סיבה או משמעות, יש כאן פתח לתהיות פילוסופיות עמוקות ביותר, שאנחנו לא רוצים להיכנס אליהן, ולכן אנחנו מחפשים סיבה. סיבה שתתן משמעות.
מכיוון שלא קיבלנו סיבה או תשובה ממשית מאותו אדם הסובל מ-GMS, אנחנו מפנים אצבע מאשימה כלפי עצמנו. מחטטים בעמקי נשמתנו, מעלים שדים: נראה שלחצתי מדי, הלחצתי מדי, הייתי כנה מדי, הורדתי את המגננות מהר מדי, לא שיחקתי את המשחק. ואני הרי שונא/ת לשחק. זה לא אני.
ואז נכנסים שדים אחרים למערכה. מחשבות מסוג "נראה שכולם צודקים, ויש משהו בי שהוא דפוק. אחרת איך זה שאני לא מצליח/ה להחזיק קשר. איך ייתכן שגם מה שנראה טוב בהתחלה פתאום הולך קפוט.
אנחנו מתחילים להאשים את האינסטינקטים שלנו, את קריאת המצב, ואפילו שוקלים ללכת לטיפול ביהביוריסטי כדי לשנות את הרגלי החיזור שלנו. אולי כל העולם צודק ואנחנו טועים, אולי באמת צריך לשחק, אולי באמת נשים אוהבות מניאקים ובנים מעדיפים ביצ'יות... ואם זה כך, נראה שנגזר עלינו לחיות את חיינו לבד, עד שנכניס קצת רוע לגופינו. וככה בא דיסוננס לעולם.
לכן, חברים וחברות, בפעם הבאה שתתקלו באנשים שכאלה, בפעם הבאה שתשמעו "זה לא זה" או "זה לא את/ה זה אני" וכגון אלה, קחו נשימה ארוכה, שבו ותירגעו. תבינו. תפנימו. ואז גם תחייכו. זה לא אתם, זה רק ה-GMS.
האימייל של הדס
מומלצים
