אתה טווית לי סבך, שאתפלש בין חוטיו

ובעצם, כבר הלכת, אבל אני, הו, אני לא זזה. מוטיב חוזר של תנועה במקום, אין חדש. צעד קדימה, שלושה אחורה, ואז מאשימה את החגים, את החיים, את הסתיו, את הקארמה ואת מרפי גם. מי היה זה שלימד אותי על מיקוד שליטה פנימי, על אנשים שבוראים לעצמם מציאות, על לקום אחרי אכזבות? כלום לא נקלט. שיסביר שוב, ומאוד לאט.

לפעמים, ברגעים טובים, אפילו צוחקת, צוחקת על איך שאני לא מתגברת, ותוהה איך אשבר אחרי קשר באמת משמעותי. זה דורש יותר מדי כוח, וכוח זה לא בשבילי. בכלל, כשנלחמים בחוץ, ברור שאני לא צריכה להילחם בשדים שהמצאתי.

אז נותנת לרגשות לצוף, ולבוא אפילו בחלומות. מה פתאום יש לך עכשיו עגיל בסנטר? אמרת שאתה מצטער, שלא התכוונת, וחיבקת חזק. ואני לא ידעתי מתי קמתי, האם אפול בחזרה וכמה אעמוד איתנה. ואפילו אמרתי לך שקצת נפגעתי.

במציאות, לעולם לא תדע, זה אומץ ששמור רק לחלומות. כמו הפחדים והרצונות, מתוך רחשי ליבנו אנחנו רוקמים אגדות.

בחלום, נדמה לי שלבשת חולצה ירוקה ואכלת דג אחרי משמרת לילה (אגב, דג- זה טוב או רע?). כלום לא היה מוכר שם, חוץ מהחיבוק הזה שלך. כבר נשבעתי לעצמי שיכולתי לשכוח. אבל השכחה שלי היא זיכרון סלקטיבי מאוד, ובחיים כנראה שאני ניזונה מדרמות קטנות, אפילו אם הן רק בראש.

הרי גם לדיאלוג פנימי יש גבול

הכל בראש. גם מה שבלב, הוא בראש. אילו רציתי ללכת, הייתי יכולה. אבל כל הסימנים מראים שאני לא באמת רוצה. אם אתה לא פה לתת תשובות, אני אמשיך לחפש אותן, אותך, בחלום. כוחות לענות לעצמי אין, אפילו אם התשובות ידועות מראש. והרי גם לדיאלוג פנימי יש גבול, מסוכן לי אובדן של שפיות.

מי ידע שסגירת מעגל זה כל כך נחוץ? ההבדל שבין לחשוב עליך או לנוח. "תנוחי, נקבה, תנוחי.." לוחשת לעצמי בקול של ילדה עייפה, זו שראיתי אתמול במראה כשהסתכלתי לעצמי בעיניים.

מישהי מעבר לים אמרה לי שתכף נפתח לי דף לגמרי חדש, אני מצידי לא בטוחה שאני מוכנה לסגור את הספר הישן, שלא לדבר על רדיו שמנגן שירים של פעם.

אני לא טרף, אני פשוט בחורה, אולי קצת מטומטמת (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

ביומיום, מ' יקר שתדע, אין לי זמן. אין זמן לחשוב עליך. מהעבודה, לאימון יומי במכון של טמטום, הרבה אנשים שם רצים בדיוק כמוני, ממש במקום. ולעיתים אני תוהה, אם אני עובדת על שרירים, כשאף אחד ממילא לא רואה את ההבדל, לא היה מוטב כבר לטפח את שרירי הלב?

אבל אז פתאום מבליח לו חג, מעניק לי מתנה עטופה בנייר צלופן מתעתע, בפנים יש מעט זמן למחשבה - ושוב, כמה מסוכן לך. לפתע, כבר לא כל כך עסוקה, וחושבת עליך. על גאוות היחידה שהציפה אותי, כשהבנתי איך זה שלא הרהרתי בשאלה אם לשלוח לך יונה בדמות סמס ביישני שמאחל שנה טובה, או סתם כזו של סקס. אולי כי אני כבר מצליחה לשנוא אותך, אבל שונאת לשנוא, ולמען האמת, אחרי אותה פעם שלא החזרת צלצול, כבר לא רוצה להרגיש כלפיך עוד. אלא שבדומה לאותה תאווה לעוגת שוקולד חמה, גם את הרצון הזה למדתי להדחיק, ואני ממשיכה להרגיש, מכוח אינרציה. נו, בחורה, אם נקרא לכלבה בשמה.

רוצה שגם אליי מישהו יתגעגע

ואם כבר כלבה, אז השנה מאחלת לעצמי להיות אקסית של איזה איש. אחד שלובש מעיל אולי כמו שלך, שנועל נעליים אולי כמו במידתך, שיש לו את אותה השנינות, את אותו החספוס, אבל גם את אותו הרוך שהיתל בי.

כבר לא מבקשת לעצמי אהבה. ככה זה, אם בכאב אז כמו שצריך, רוצה שגם אליי מישהו יתגעגע.

ולפעמים, אני מודה, אלו המילים של הלידר, שמכווצות לי לפרקים את הנשמה. "אולי האויב הוא בעצם חבר שנתקע לו אגרוף, מבקש נשיקה?" אולי. אני חושבת.

מניאק יקר, יש לך דרכים משונות. ובכלל, תודה שבאת לביקור, will you just politely say goodnight גם הלילה?