סקס ואלימות

מצאתי לי שבוע לצאת לחופשה. בעודי נופש אי שם בין הדולפינים הופגזו מסכי הקולנוע בארץ עם מטעני נפץ אימתניים של איכות קולנועית מסחררת. בתוך שבועיים עלו כאן שלושה סרטים קיצוניים מאוד, רוויים סקס ואלימות ושאינם מיועדים לילדים או לכאלה שסובלים מרגישות יתר. את "השתולים" של סקורסזי הספקתי לראות עוד לפני חופשתי, אך היעדרותי מכאן בשבוע שעבר מנעה מכם לקרוא עליו (התנצלויות), "הילדים של מחר" ו"שורטבאס" יצאו כבר קודם והם מהסרטים שמפיציהם מחרימים את מבקרי הקולנוע, כך שראיתי אותם באיחור כמעט לא אלגנטי (מה שמוכיח שהחרם האידיוטי הזה, רגע לפני חגיגות החצי שנה להשתתו, פוגע קודם כל בצופים). בקיצור, חסל סדר חופשות, מעכשיו אני חוזר לעמוד בשבילכם על המשמר ולא לתת לשלוש כמעט-יצירות מופת לחמוק מתחת לרדאר שלי. הנה השכנועים שלי למה עליכם לראות אותם:

"הילדים של מחר"

לא מעט מעמיתיי המבקרים נותרו משום מה די אדישים לסרט הזה. היו שטענו נגדו שהתסריט שלו אינו מספק. צודקים, האמת. יש בו דמויות שבאות והולכות, וההיגיון של הדמות הראשית - אנטי גיבור אפתי שחמוש בכפכפי אצבע - לא תמיד ברור. והיו שטענו שהסרט משתמש במטאפורות קלושות, של לידה וגאולה (מסכנים הנוצרים שנתקעו עם כל המטאפורות הקלושות). אבל אני נרעשתי מהסרט לא בגלל התסריט, המטאפורות או המשל הפוליטי, אלא כי מדובר בטור דה פורס קולנועי משמיט לסתות.

ג'וליאן מור וקלייב אוואן. "הילדים של מחר"

אלפונסו קוארון ("הארי פוטר והאסיר מאזקבן"), עם הצלם שלו עמנואל לובצקי, ממשיכים עם האסתטיקה הכמו תיעודית של "ואת אמא שלך גם", סרטם המקסיקני, אבל לוקחים אותו צעד אחד קדימה. אל העתיד. "הילדים של מחר" מתרחש בעתיד פוסט אפוקליפטי שבו אנגליה הפכה לדיקטטורה שנראית ומתנהגת כמו מחנה פליטים אחד גדול. העולם הדיקטטורי/אורווליאני של "הילדים של מחר" מזכיר את זה של "ונדטה", עוד סרט המתרחש בלונדון עתידנית, אבל הוא שונה ממנו בעיצוב הקולנועי שלו. קוארון ולובצקי מצלמים מציאות (לכאורה) בלתי מיופייפת, כאילו היא נקלטה מבעד לעדשתו של צלם ניוז. יש כאן פרדוקס מופלא: הסרט הוא אקסטרוונגזת אפקטים מסחררת, אלא שאלה אפקטים שאתם לא אמורים לשים לב אליהם ואמורים לקבל אותם כחלק מתיאור המציאות של הסרט.

התוצאה היא סרט עתידני שנראה ריאליסטי לחלוטין. למעשה העתיד הזה נראה כמו שחזור של דיווחי חדשות מעזה, דרפור או קוסובו. זה עתיד שבו האסונות ההומניטריים שכרגע מתרחשים מחוץ לטווח הראייה שלנו ימצאו נחלה בערים המרכזיות (או באלה שישרדו את המלחמה הגלובלית הבאה). וכך, באמצעות שוטים ארוכים-ארוכים, שלא מותירים מקום לנשימה או למצמוץ, מטביע אותנו קוארון באפוקליפסה העכשווית שלו, בסיפור טראגי על עולם עקר מילדים, שבו נערה אחת בהריון נושאת ברחמה את התקווה להבראת העולם. או בסך הכל את הקורבן הבא לאלימות, עוני ומחלות.

אבל יש נקודה של אור בעולם של קוארון, וזו המוזיקה. העולם הולך לאבדון, אבל המוזיקה שורדת לנצח. זה בוודאי לא מקרי שפסקול הסרט משופע בלא מעט שירים משנות ה־60 וה־70, ימיהן של תנועות המחאה האנטי מלחמתיות, ימים של אי שקט חברתי, שבהם המוזיקאים ומעריציהם האמינו שהעולם הוא בר תיקון. העולם של קוארון נראה כבר מעבר לגאולה, אבל עדיין יש את המוזיקה ברקע, עם דמויות הנושאות שמות של מוזיקאים, ועם מייקל קיין שנראה כמו שג'ון לנון בטח היה נראה לו היה חי כיום, ועם תחושה שמוזיקה יכולה לחולל מהפכות.

"השתולים"

ושוב, אלימות ריאליסטית ורוק'נ'רול פעלתני. ג'ון לנון והרולינג סטונס מ"הילדים של מחר" מופיעים גם ב"השתולים". ואת קינג קרימזון מ"הילדים" מחליפה פינק פלויד ב"השתולים" (אם כי יש מחווה חביבה לפינק פלויד ב"הילדים של מחר"). מרטין סקורסזי שילב את הילוכי הבימוי שלו להיפר-דרייב ויצר מותחן פשע ופעולה שאיבד את מעצוריו. התוצאה סוחפת לכדי סחרחורת. גם כאן מי שמחפש מגרעות ימצא אותן. חציו הראשון של הסרט הוא בעל קצב פנומנלי, בעוד סופו קצת מתחיל לאבד קיטור. והגיבורים, שאמורים להיות סוכני חרש בלתי ניתנים לאיתור, משתמשים ב־SMSים יותר מערב הגמר של "כוכב נולד". ואלה רק דוגמאות.

אבל סקורסזי, שמעבד כאן מותחן הונג קונגי משובח (שיצא בדי.וי.די בארץ תחת השם "דרך ללא מוצא" והוא מומלץ בטירוף), ממשיך כאן את העיסוק התמידי שלו על הפעפוע שבין הטוב והרשע, ועל כך שההבדל בין "טוב" ו"רע" הוא לעיתים שרירותי לחלוטין, ובהחלט נתון למיקוח. מאט דיימון וליאונרדו דיקפריו, שהולכים ונהיים דומים זה לזה ככל שהסרט מתארך, מגלמים חפרפרות נגדיות. האחד הוא מאפיונר השתול במשטרה ושאמור לספק לבוס הפשע המקומי התרעות לפני פשיטות ומעצרים, השני הוא שוטר שהושתל בתוך כנופייתו של אותו בוס.

בסרט המקורי, שעלילתו ומסריו היו מורכבים יותר, הסרט עסק בנאמנות ובזהות, ובכך שאחרי תקופה ממושכת של חיים תחת זהות שאולה, גם האדם היציב ביותר מתחיל לתהות מי הוא, למי נתונה נאמנותו, והאם המטרה (אכיפת חוק, למשל) מקדשת את האמצעים. אבל חוץ מסצינת השיא שכל מי שראה את המקור יזכור - שבה נפגשים שני הסוכנים על גג בניין - נדמה שסקורסזי מצליח להתעלם מהמקור ולתת לתסריטאי שלו, וויליאם מוינהאן, לכתוב סרט שוטרים וגנבים רווי שנינויות ופעולה, שבו הגנגסטר הוא איש המצפון והשוטרים הם האכזריים. לרגעים אף נדמה שסקורסזי מביים את הסרט כקומדיה, בייחוד בסצינות ההיפראקטיביות של ג'ק ניקולסון ומארק וולברג.

למשך כשעתיים וחצי "השתולים" הוא אחד ממיצגי הפאן המדממים הגדולים של סקורסזי, שמצליח לעמוד בזכות עצמו גם ללא ההשוואה למקור המבריק (ואגב, "דרך ללא מוצא 2" היה מבריק אף יותר). אם יש מקום אחד שבו סקורסזי פישל, זה בסוף הסרט, אותו הוא שינה באופן די משמעותי. הסוף ההונג קונגי היה מופלא, בלתי הוליוודי בעליל, שבו ייתכן מצב שפושע לא ייענש. למעשה דווקא הפושע שלא נענש, ושנאלץ לחיות לנצח עם רגשות האשמה, זוכה לעונש המייסר ביותר. וזו מסרו הבודהיסטי של הסרט המקורי. סקורסזי, קתולי שהפך לבודהיסט, בוודאי התחבר למסר הזה, לאופן שבו שני הגיבורים הפגומים הם כמו יין ויאנג של אותה מציאות מוסרית. אבל הוא עדיין מביים כמו קתולי. בעולם של סקורסזי כל פושע חייב להיענש. סקורסזי הוא במאי נקמות. סוף הסרט שלו מפתיע אבל מוחמץ. אלא שעד אז הוא מטלטל כמו גלגל ענק שמסתחרר ללא בקרה.

"שורטבאס"

ומהאלימות אל הסקס. כן, כל מה ששמעתם היה נכון. "שורטבאס", לפחות בתחילתו, הוא המפגן הבוטה ביותר של סקס שנראה על מסך קולנוע מחוץ לאולמות קולנוע הפורנו (יש עוד כאלה? ב"השתולים" יש אחד. ובישראל?), וזה בפני עצמו חידוש שבהחלט ערער את שלוות נפשה של המועצה לביקורת סרטים. אבל האם "שורטבאס" הוא סרט פורנו? כמובן שלא. לא יותר מש"אימפריית החושים" או "הטנגו האחרון בפריז" (שניהם סרטים מעודנים לעומת "שורטבאס") היו פורנוגרפיים.

אם תרצו, "שורטבאס" הוא אקספרימנט קולנועי בביטוי רגשות. הבמאי, ג'ון קמרון מיטשל, שצבר מוניטין בתיאטראות אוף-ברודוויי לפני שהפך לקולנוען מרתק בסרט הבכורה המופלא שלו "הדוויג והשארית העצבנית", החליט לנתץ טאבו: הוא רוצה להראות על המסך סקס אמיתי. הוא רוצה שסקס יהיה לגיטימי לצפייה לא פחות מאלימות. אלא שכאן נמצא הפרדוקס: האלימות בקולנוע נעשית בהעמדת פנים, עם פעלולנים ואפקטים. וכך גם הסקס בקולנוע. הרעיון שלו לעשות סרט שבו הסקס יהיה אמיתי - זקפות, חדירות, גמירות וכל השבאנג - שקול להצעה המסוכנת שבוודאי עוד תעלה מתישהו, לצלם סצינת קרב יריות עם תחמושת חיה. יותר מזה: משחק הוא אמנות העמדת הפנים שחזור של תחוזות ורגשות. לשחקן אמיתי

התוצאה מהפנטת. כמו סרט אנדרגראונד ניו יורקי מסוף שנות ה־60, כשאנדי וורהול ובנות הפקטורי שלו עוד פעלו. מיטשל, ליצן עצוב המוהל את הניכור העירוני בלא מעט קאמפ קרנבלי שמח, סוחט משחקניו הלא מנוסים הופעות חושפניות ואמיצות, על אנשים שחיים בבדידות גם כשהם בזוגיות, שמנותקים זה מזה גם כשהם מחוברים זה לאגנו של זו. התוצאה קליידוסקופית, מרתקת ופולחנית. מאותם סרטים שתל אביב של שנות ה־80 היתה מקרינה במשך חודשים בהקרנות חצות ותל אביב המנומנמת של שנות ה־2000 בטח תשכח תוך שבועות בודדים. קהל בוגר, שאינו מחפש סנסציות זולות אלא ניסיונות יוצאי דופן לביטויים קולנועיים אלטרנטיביים (חדשים-ישנים) אמור להתפעם.