שונאת אותו, מה עוד צריך לקרות כדי שאעזוב?
שונאת גם את עצמי, את החיים שלי. אני לא רוצה לצאת לחברים, כי זה אומר לבלות איתו. בחודשים האחרונים אני מעדיפה לקבור את עצמי במחשב ולשוטט ברשת, לשקוע בעבודה ולחזור מאוחר, לכתוב סיפורים, הכל, רק לא להיות איתו לבד
אני שונאת אותו. כל כך רציתי לספר לה, שכמעט צרחתי.
"מה קרה יונְתי?" ורד ישבה לידי על הספה וחיכתה. היא לא שאלה שוב, לא אמרה כלום, רק הסתכלה על פני האבן שלי וחיכתה, יודעת משנים של חברות קרובה שזאת הדרך היחידה להוציא ממני משהו.
"אני לא יכולה יותר", פלטתי בשקט.
ורד לא אמרה מילה, הניחה את ידה על ידי ופתחה את הסכר.
"אני לא יכולה יותר ורד, אני לא יכולה יותר עם אודי. אני כבר לא אוהבת אותו יותר". המילים יצאו ממני החוצה, פורצות את המסיכה הקבועה שמתלבשת עליי כשהיאוש נעשה פחות נוח. "זה נשמע לך נורא?"
ורד חיבקה אותי.
"אני לא אוהבת אותו יותר", חזרתי.
אבל האמת גרועה מזה: אני שונאת אותו. אני שונאת את עצמי, שונאת את החיים שלי. אני לא רוצה לצאת לבלות כי זה אומר לבלות איתו, אני לא רוצה ללכת לחברים, כי גם הוא יהיה שם. אפילו לוורד באתי עכשיו כי הבנים כולם מטיילים וזה רק שתינו. בחודשים האחרונים אני מעדיפה לקבור את עצמי במחשב ולשוטט ברשת, לשקוע בעבודה ולחזור מאוחר. אני מעדיפה לכתוב סיפורים, הכל, רק לא להיות איתו לבד.
אני לבד גם כשאני איתו. לא מאמינה איך הגעתי למצב הזה: אני אשה מוכשרת, נראית טוב, מרוויחה לא רע. מרוויחה יותר ממנו, לעזאזל, עם ההתפנקויות שלו. כמו ילד מגודל - זה לא מתאים לו וזה לא נראה לו. אין לו אלוהים, הוא יכול להתפטר כשטיפונת קשה ולרבוץ בבית ולרטון. כשזה קרה לפני שלוש שנים, בפעם השלישית, עוד היה לי כוח לפרגן לו. היתה לי אז תקופה מאוד טובה בעבודה ופרנסתי את כולנו. הוא אמר שהוא רוצה לצייר, כמקצוע, אני תמכתי.
יש לו כישרון לציור, אני חייבת לתת לו את זה, הוא יודע לצייר. אמרתי לו שעכשיו יש לו הזדמנות פז. הוא בלי עבודה, אני מסוגלת לכסות את ההוצאות של שנינו, אז שיצייר. עודדתי, תמכתי, ו... כלום - פה גדול. צייר רק "כשבאה לו המוזה". שנה שלמה, והוא הוציא שישה ציורים, זה הכל. וזה עוד כולל סדנה שהוא לקח במיוחד.
במקום שותף יש לי ילד מגודל
הלוואי שלי היה חופש כזה לעשות מה שאני רוצה. במקום שותף יש לי ילד מגודל. אני רוצה לכתוב. הייתי כותבת כל יום, בכוח. הייתי מנדנדת לכל העיתונים והמו"לים שיפרסמו, הייתי... לא יודעת. לא הייתי גוררת את עצמי ככה כמו איזה פטריה פרזיטית.
אני כבר לא רוצה להיות איתו יותר. לא מספרת לו כלום, לא על ההצלחות שלי ולא על הכשלונות. אני מכירה כל תגובה שלו, כל קמט מחשבה, הוא שקוף ומשעמם ומדכא. תמיד שם את עצמו בראש הסולם, בוחן את הכל על פי ההשלכה המידית עליו. אמא שלו הרגילה אותו להיות מפונק כזה. הוא מסתכל על החברים שלנו שטסים לחו"ל וחושב שגם לו מגיע. "מגיע", הוא ממש משתמש במילה הזו - "מה, לי לא מגיע?" אבל לעבוד בשביל זה, או לוותר על הטרקטורון האידיוטי שלו כדי לממן את זה? על זה הוא לא חושב.
"נמאס לי, ורד", אמרתי. פעם לא הייתי כזאת קמצנית מרירה. "עוד שנתיים אני אהיה בת 40, מה אני אעשה? 40, את קולטת?"
איך נרדמתי ל-15 שנה ופתאום אני בת 40? אני שונאת את המצב הזה. אני יודעת שחלק גדול ממה שאני מפילה עליו נובע ממה שאני מרגישה כלפי עצמי. אני יודעת שגם אם ניפרד לא אהפוך פתאום להיות כל כך יפה ובת 16. אבל למה אני עוד מחכה, מה עוד צריך לקרות כדי שאעזוב? לא מספיק שאני חיה עם מישהו שאני לא אוהבת? לא "מגיע לי" אהבה?
ואולי מייחסים חשיבות רבה מדי לכל עניין ה"אהבה" הזה. אולי אין אהבה לאורך זמן, אלא הסתגלות. אודי הרי לא בן אדם רע. נכון, הוא לא הכי חכם. נכון, הוא ילדותי, תלותי... אבל הרי יש הרבה יותר גרוע מזה. אולי במקום לחלום על "אהבה" וסקס וריגושים אני צריכה לחשוב על עדו ונעם האהובים הקטנים שלי. אולי במקום למרר לכולנו את החיים ולברוח מהבית בכל הזדמנות, כבר עדיף לי למצוא איזה מאהב. מישהו שיחזיק אותי בחיים ויתן לי חמצן שיצבע קצת את הכלום האפור החונק והמדכא הזה.
"אני לא יודעת מה לעשות, ורד", המשכתי לשפוך הכל. "אני שונאת את עצמי כשאני איתו".
אני תקועה. לא רוצה להישאר ומפחדת ללכת. לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון. הרי אין איזה עולם מופלא שמחכה רק לי בחוץ.
- השם בדוי, הרגשות - אמיתיים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
