הייתי צריך להשתגע כדי להפוך לנורמלי
פחדתי שהבחורה שאצא איתה תגלה מהר מאוד את כל הפגמים בי, את כל המסכנוּת וחוסר הניסיון, את העובדה שאין מה לאהוב בי, שאין בי דבר בעל ערך, שאני לא נורמלי. בצבא פגשתי את ר', ומיד התאהבתי בה. היא חיפשה מישהו כמו האני האמיתי שהרגשתי שכלוא בתוכי, אז החלטתי לתת לו דרור
לא רציתי להיחשף יותר מדי. לא רציתי להיתפס כבכיין, כאדם מאשים, כי זאת לא הנקודה שלי. אני לא כועס, מה שהיה היה, אני פשוט מספר את סיפורי האישי. דאגתי לעצור את הכתבה במרחק בטוח מההווה, כך שלא יזהו אותי, שלא יתקרבו יותר מדי. אבל עכשיו, כשאני יודע שאני לא לבד, אמשיך את סיפורי עוד כמה שנים קדימה.
הגעתי לצבא אדם אומלל. בדידות, אהבות נכזבות ונסיונות להתחבב עשו ממני אדם שקט, חושש, ביישן ומופנם. הגעתי עם ציפיות, חשבתי על השינוי. נשלחתי ליחידה קרבית, לטירונות. יום אחד, רבתי עם אחד מחברי הצוות. הוא צווח "הרוסי המסריח הזה לא ישן באוהל שלי", הוא לא היה מוכן שאהיה קרוב אליו, כאילו שהוא חושש שמא אדביק אותו ברוסיות שלי. בכלל לא נעלבתי מהצרחות שלו, אנשים כאלה הם מיעוט הולך ונעלם, הגישה שלו אף הפתיעה אותי, שכן לא שמעתי אדם מתבטא כך כבר כמה שנים טובות. אך מה שהדהים אותי, העליב אותי, זה שאף אחד לא הרים קול, אף אחד לא נקף אצבע, אפילו המפקדים. שוב ההרגשה שאני זר, עדיין לא שייך, זאת הרגשה מגעילה, לגלות שאחרי הרבה שנים בארץ, כשאני מרגיש ישראלי לכל דבר, דברים כאלה עדיין יכולים לקרות. אבל כאמור, הבעיה העיקרית כבר מזמן היתה טמונה בי, בראשי, בתפיסה שלי את עצמי, הרבה מעבר לביטוייה ההולכים והנעלמים במציאות.
המעבר לעבודה משרדית אחרי כשנה היה נוח מבחינתי. היה לי משרד עם מפתח, כוך קטן בו אפשר להסתגר מהעולם, לשחק פריסל, להתחבא ולחכות לשחרור. אפילו היה לי חבר איתו נהניתי לדבר, וזה היה מספיק. ואז הגיעה ר'.
לפתח פנטזיות מפורטות על בת הזוג הקסומה
אנשים חסרי ביטחון יספרו לכם כמה קל לאדם תלותי להתאהב. אנשים עם ערך עצמי נמוך מפתחים תלות ממש ברגע, התלות שכל כך הכרחית לאהבה מצד אחד, אך כל כך מכאיבה אם האהבה לא הדדית. אנשים בודדים מפתחים פנטזיות מפורטות על בת הזוג הקסומה, הנערה הענוגה שבטוח תבוא יום אחד ותשלים אותם סוף סוף, תיתן להם הרגשה שהם שווים משהו כבני אדם, הרגשה שיש בהם משהו שאפשר להתאהב בו. אנשים אלה מוכנים להחיל בין רגע את כל הפנטזיות על האדם הראשון שמביע עניין. התשתית נמצאת שם במלואה, כל הפנטזיות הרומנטיות מוכנות, צריך רק גוף חי מהמין והגיל המתאימים כדי למלא את החלל. יש לאנשים כאלה הרבה זמן לחשוב על כל האושר שפספסו, על כל הזמן שעבר, על הילדות האבודה, ועל הפיצוי האדיר בדמותה של אהבה גדולה מהחיים, שוברת גבולות, הישר מהסרטים, שתגיע ממש עוד רגע. אך גודל הפחד כגודל הציפייה, והאמת, פחדתי. פחדתי שהבחורה שאצא איתה תגלה מהר מאוד את כל הפגמים בי, את כל המסכנות וחוסר הניסיון, את העובדה שאין מה לאהוב בי, שאין בי דבר בעל ערך, שאני לא נורמלי. הסתפקתי בסוג של הערצה מרחוק, ערגה רומנטית לאהבה שאף פעם לא תהיה שלי. לא ידעתי מאיפה נובעת ההרגשה הזאת, הבנתי זאת רק אחרי זמן רב, אחרי שסיימתי צבא, בלילה הזוי בו קלטתי סוף סוף למה אני כמו שאני, אבל על זה אולי בפעם אחרת.
בכל מקרה, הנה היתה ר', בחורה שבאופן המילולי ביותר מאירה את החדר, מלאה בביטחון עצמי, שמחת חיים, רוגע. לאדם המסתכל מלמטה, המוכן לכל גוף אנושי שיתאים לשבלונה הרגשית, בחורה כזאת היא התמכרות מיידית, פרץ של חלומות ופנטזיות מהזן הרומנטי, זיק של תקווה. בנס הצלחתי להתגבר על מחסומים משתקים ולהזמין אותה לצאת איתי.
נאלצתי להתעמת עם מי שאני באמת
בשיחת נפש שניהלנו אחרי שבועיים שאלתי אותה למה היא לא רצתה לצאת איתי, מה היא מחפשת בבחור. היא תיארה אדם שהיה ההפך הגמור ממה שאני, ובדיוק האדם שתמיד רציתי להיות, האדם הכלוא בתוכי. דקות ארוכות לא יכולתי להוציא מילה. הייתי המום מכך שאני האמיתי הכלוא בתוכי, מעבר לכך שיש לו את המעלות שאני יכול רק לחלום עליהן, הוא גם האדם שזוכה בבחורה. אילו הייתי האדם שמלכתחילה תמיד רציתי להיות, אולי הייתי זוכה באהבה שאני משתוקק אליה כל כך. זו הרגשה של החמצה נוראית, של ייאוש וחוסר אונים, נאלצתי להתעמת עם מי שאני באמת. לא ישנתי באותו לילה. מחשבות רצו במוחי במהירות מצמררת, הגעתי לשפל, חיפשתי פיתרון, ופתאום זה קרה, ידעתי מה עלי לעשות.
אנשים חסרי ביטחון גם יספרו לכם שהדבר שהכי קשה בתקשורת עם בני אדם זה תכנון הפעולות היומיומיות. לתכנן מילה או לחבר משפט, כך שלא אתפס כדפוק או חס וחלילה אגיד משהו לא שייך, פחד מלעג וצחוק, פחד מלגלות כמה שאני בעצם ילד קטן. בשלב מסוים הפחד להיחשף מונע כל ניסיון להוציא מילה מלכתחילה, בשלבים הגרועים פשוט חיים מהרגעים בהם אנשים ברוב חסדם פונים אליך בעצמם. החרדה החברתית, דפיקות הלב לפני ביצוע מהוסס של פעילות יומיומית, הפחד ממבוכה, הפחד לגעת בטעות במקום הלא נכון, לרכון כדי לנשק בחורה על הלחי ולהיווכח שזה לא נעים לה, כל הפעולות שרוב האנשים הנורמליים לוקחים כמובנות מאליהן, נעשות קשות מנשוא. כל פעולה כזאת מתבצעת רק לאחר שעברה צנזורה פנימית קפדנית, חישוב מדוקדק של התגובות האפשריות של האנשים מסביב. אין ספק שזה בולם לחלוטין כל ספונטניות, כל שינוי, ורק מקבע את הבעיה. כי אם לא אמרתי מילה, ולא עשיתי דבר, ולא הובכתי, הרי שעשיתי משהו נכון.
החלטתי להרוס את עצמי הישן
לא ידעתי למה אני כזה, מה הפגם שלי, אך אלה הסימפטומים שהחלטתי לתקוף במלוא העוצמה באותו לילה. החומות שבניתי מסביבי, כל הפילטרים והמעצורים, כל הקולות הפנימיים המזהירים מפני סכנה דמיונית – כל אלה חייבים להתנפץ לרסיסים. החלטתי להשתגע באופן מודע. החלטתי שהדרך לבנות את עצמי מחדש היא קודם כל להרוס את עצמי הישן.
התחלתי לרקוד על שולחנות, לפתוח בשיחות עם אנשים זרים, טיפסתי על הגגות באמצע הלילה כדי להסתכל על הכוכבים, נשכבתי על הרצפה של לשכת המג"ד. ניהלתי עם ר' שיחות נפש עד השעות הקטנות, על בסיס יומי. ללא צל של ספק, זה היה אחד הדברים המתישים ביותר שעשיתי. ההתנהגות שלי היתה מזויפת, היא לא נבעה מספונטניות אלא ממאבק עיקש שלי בעצמי. כל פעם ששמעתי את הקול הפנימי זועק "לא!" עשיתי בדיוק את ההפך, באימפולסיביות, בילדותיות, עשיתי דווקא לעצמי.
הייתי מתמוטט על המיטה בסוף היום, תשוש מהמאבק. התנהגות מזויפת, ממש משחק תיאטרון גרוע בו הייתי מנסה להצחיק, להדהים, למשוך תשומת לב שממנה פחדתי כל כך. מובן שאף אחד לא צחק, לא נדהם, פגעתי בהרבה אנשים בטעות. הייתי מתופף על הקרחות של הקצינים, זורק הערות חסרות טאקט בזמן הלא מתאים ביותר, אפילו פגעתי ב-ר'. ממש כמו ילד קטן שבודק גבולות, מגשש בין אנשים ולומד מחדש מה אנשים אוהבים ומקבלים, ממה הם סולדים, איפה עובר גבול הטאקט, איזה דברים מותר להגיד. למדתי לדבר עם אנשים, להתחבר, למדתי להיעלב, שכן עד אז עלבון היה נתפס כמותרות שאני לא יכול להרשות לעצמי.
גיליתי שאנשים מקבלים אותי הרבה יותר ממה שחשבתי. גיליתי שרוב האנשים התגברו מזמן על היותי "רוסי", זה ירד מהפרק. גיליתי שאני שווה משהו, שאני מסוגל להקשיב ולהבין. פרקתי בגושים את העול מעל כתפיי, בעיקר דרך השיחות שלי עם ר'. אלה היו שיחות מרגשות, בהן סוף סוף יכולתי להוציא את כל מה שהיה פקוק בי המון שנים, ומצד שני להקשיב לאדם שבאמת רוצה לספר לי משהו, ורק לי. אני זוכר שבתיכון, כשמישהו רצה לספר לי משהו, המחשבה הראשונה שהיתה צצה בראשי היא מתי הם ישתעממו ממני ויילכו לספר את זה למישהו אחר. אך הנה היתה ר', שהיתה מספרת לי, ורק לי, חוויות אישיות, ואני הייתי מתמוגג מעונג על הקשר האנושי שנפל עלי מהשמיים, כמעט ללא הגבלה, סתם כך באמצע יום שלישי. הכל קרה בבת אחת, בפתאומיות, אני חושב שזאת היתה התקופה המאושרת בחיי.
לאט לאט, כמעט בלי לשים לב, ההתנהגות המשוחררת שלי הפכה לחלק ממני. בשלב מסוים נעשה יותר ויותר קל להתנהג כך, החומות שפעם היוו מכשול בלתי עביר הפכו למשוכות. אנשים התחילו לצחוק מהבדיחות, לחפש את קירבתי כדי לספר לי על עצמם. מרוב חסך אנושי, הייתי מקשיב לסיפורי החיים של אנשים בכבוד רב, מאזין בעיון, מגיב, מנסה לעזור. התוצאה של שנים של בדידות היא שכשאתה נתקל לבסוף בקשר אנושי אתה נאחז בו, אתה מקשיב, אתה עושה הכל כדי לעזור לאדם, לעיתים לא מתוך טוב לב אלא מתוך רצון לקירבה, רצון לחבר קרוב שישתף אותך בסודותיו, ממש כמו האנשים הנורמליים. אף פעם לא סיימתי שיחה כי הייתי צריך ללכת, הייתי מכבה את הפלאפון, נתתי לשיחות הנפש עדיפות גדולה יותר משינה או אוכל. ראיתי שאנשים קולטים את זה, מגיבים לזה, אפילו ברמה לא מודעת, אנשים נפתחו בפני תוך זמן קצר, כי הם הרגישו שאני מקשיב באמת, מפנים, מזדהה ולא רק מחכה לתורי לדבר. זכיתי בחברים חדשים, ואויבים, ממש כמו אדם רגיל. ביום הולדתי ארגנו לי החבר'ה מהצבא מסיבת הפתעה בתל אביב. הפעם האחרונה שהייתי כל כך מאושר היתה במסיבת יום הולדתי בגיל שמונה.
עברו כמה שנים מאז, הנחיתות כבר כמעט לא מורגשת, הרגשת הזרות מתמתנת. אבל כמו שכבר כתבתי, ואנשים רבים כתבו לי, היא כנראה לא תיעלם לחלוטין אף פעם. היא תשרוד הרבה מעבר לדעות הקדומות במציאות, כמו שאדם שמן או נמוך או בצבע שונה ימשיך להרגיש את ההרגשה המעיקה של חוסר הביטחון גם כשהוא כבר רזה, נשוי באושר פלוס שניים. היחס השונה כבר לא מורגש, אני חי כישראלי לכל דבר, אדם רגיל, לכאורה הכל הסתדר. אבל משהו מעיק עלי, משהו כמעט לא מורגש, שקשור בביטול הזהות הקודמת, מחיקתה, הניסיון לברוח מה"רוסיות", חוסר הנוחות לדבר ברוסית, ההפיכה לצבר - ומצד שני חוסר היכולת להפנים לגמרי את זהותי הישראלית. משהו הרגיש מוזר, לא הצלחתי להבין למה לפעמים אני עדיין מרגיש לא שייך, עדיין מרגיש שונה.
ואז, יום אחד, אחרי השחרור, דרך שיחת נפש עם ר', הבנתי מאיפה זה נובע, מה אני מרגיש באמת. אבל על זה אספר כנראה בפעם אחרת.
- השם בדוי, הסיפור - אמיתי.
לפנייה לכתב/ת 
