פרק 1: אסלה יפנית

דרור שאול, במאי הסרט "אדמה משוגעת", שסרטו נבחר לייצג את ישראל בתחרות האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, החל בימים אלה את המרוץ אל הפסלון הנכסף. צוות ההפקה מתרכז כעת בהשלמת גיוס מימון לצורך יחסי ציבור ופרסום הסרט בקרב חברי האקדמיה האמריקאית לקולנוע באמצעות חברת ההפצה הבינלאומית.

בסוף החודש צפוי שאול לנסוע לארצות הברית להריץ קמפיין, כאשר ב־13.1 יוכרזו תשעת המועמדים בקטגוריית הסרט הזר, ב־23.1 יוכרזו חמישה פיינליסטים (לצד ההכרזה על המועמדים בשאר הקטגוריות של התחרות) וב־25.2 יתקיים טקס האוסקר ה־79.

יומן זה, שיופיע אחת לשבועיים ב"פנאי פלוס", מזמין אתכם לקחת חלק בחוויותיו  של הבמאי במרוץ אל הפסלון החשוב בעולם.

07:30. נמל התעופה בן גוריון. מאחוריי בתור למאני צ'יינג' עומדת צרפתייה כבת 40 ומשתעלת שיעול מאוד לא יפה. אני רוכש 200 דולר ו־20 אלף יין, קונה מיץ תפוזים ובמקום אחר אני קונה סנדוויץ' טונה. הפרטים האחרונים יתבררו כחשובים מאוד לצערי.

07:50. מטוס של אייר פראנס ממריא לפריז. אני יושב כהרגלי ליד המעבר. מימיני הצרפתייה שממשיכה להפיץ סטרפטוקוקוס תוך שהיא מתענגת על הסרט "השטן לובש פראדה".

התחנה הראשונה בדרך לאוסקר האמריקאי עוברת בפסטיבל NHK בטוקיו יפן. NHK היא רשת הטלוויזיה הגדולה ביפן והיא הגוף היפני הראשון בהיסטוריה שהשקיע בסרט ישראלי. הפסטיבל אומנם אינו תחרותי, אבל יש משמעות רבה לאופן שבו יתקבל ביפן סרט ישראלי כה זר לתרבות המקומית, כיוון שהדבר ישפיע באופן ישיר על האפיל הבינלאומי שלו.

אני נוסע ברגשות מעורבים. בארץ אני משאיר את מפיקת הסרט שרון שמיר משירוקו הפקות ואת המפיקה השותפה פיליפה קוברסקי מסינפיל להכין את הקמפיין לאוסקר ולגייס את המימון. כבר שבועות רבים הן עובדות עד השעות הקטנות כל לילה באינספור שיחות טלפון לאמריקה שנמצאת עשר שעות מאחורינו. כעת אנחנו מחפשים מפיץ אמריקאי וחשוב לא פחות, יחצן מסוכנות בעלת שם. מצבנו הפיננסי גם הוא אינו מזהיר. קמפיין לאוסקר האמריקאי עולה כ־150 אלף דולר ועד כה גייסנו רק 45 אלף. בכל מדינה מתוקנת גוף ממשלתי כבר מזמן היה מזנק על ההזדמנות ומסייע לסרט ישראלי לשנות את דעת הקהל העולמית הכל כך עוינת לישראל. אבל פניותינו למשרד התיירות הישראלי ולמשרד התרבות נענו בשלילה. אז אנחנו נאלצים לפנות לחברות מסחריות ולאילי הון בבקשה לסייע לנו במימון.

11:00. דקירה מפלחת את בטני ודי מהר הופכת לכאבים עזים ממרכז הבטן אל הסרעפת. הצרפתייה נוחרת ואני מתחיל להידרדר עם חולשה, חום ובחילות איומות.

13:00. נחיתה מגומגמת בפריז, אין מחיאות כפיים. אני יוצא לטרמינל ומסמס לשרון שמיר שאני חולה עם חום ומתלבט אם להמשיך ליפן או לחזור. היא עונה לי "תמשיך". אני שותה קולה ועולה לטיסת המשך של אייר פראנס לטוקיו.

13:20 המטוס ממריא לטוקיו ואיתו החום שלי. הכיסא באייר פראנס כל כך לא נוח שאני בעצם צריך לבחור אם אני רוצה את הכאבים בגב או ברגליים.

17:00. המטוס רועד כבר רבע שעה ואני יודע שאני עומד למות. קודח מחום אני מנסה להסביר לדיילת שבחיים לא היה לי דבר כזה ושלדעתי נשקפת סכנה ממשית לחיי. "אדמה משוגעת", אני מסביר לה, הוא הסרט שמייצג את ישראל באוסקר, אבל בעצם הוא גם קופרודוקציה עם צרפת! חוץ מזה השגריר שלהם מאוד אוהב אותי ופעם לחץ לי את היד, ואפילו במונדיאל הייתי בעד מה שזידאן עשה לאיטלקי כי הגיע לו. אבל הדיילות הצרפתיות מוכנות לכל ניסיון של נוסע מהאקונומי להשתדרג לביזנס ולכן כבר אחרי המילה הראשונה שלי הן עונות תמיד באותו מבטא צרפתי "sorry sir, this flight is totally full".

21:00. אני בולע עוד ועוד פארסטמולים של אייר פראנס, אותם מעניקות לי הדיילות בשמחה מתוך תקווה שאירדם. אני מזיע ומתפתל מכאבי בטן, אבל כל השירותים במטוס תפוסים.

דרור שאול עם מפיקי הפסטיבל (צילום: ריאה אוקה)

09:30. שדה התעופה נאריטה, יפן. הסיוט מפריז לטוקיו נמשך 12 שעות. אני עם חום גבוה מאוד ולא אכלתי דבר כמעט 16 שעות. באושר גדול אני פוגש את שתי היפניות אוקה וקיקי, המתרגמות שבאו לאסוף אותי. אני מדמיין איך תוך רבע שעה אני הולך לישון במלון לשלושה ימים. אבל אז אוקה מסבירה לי שמכאן לוקחים רכבת של שעה לטוקיו ואת השעה הזו סופרים מהרגע שהיא יוצאת מכאן שזה בעוד שעה. אני מבקש מהן לשמור על הציוד בזמן שאני הולך לחפש אסלה.

10:45. ברכבת לטוקיו שוב עולה לי החום וגם כאבי הבטן חוזרים. אוקה היא מדריכת טיולים. לא כל מה שהיא אומרת על יפן אני זוכר. אני נכנס להזיות חום שבהן היא מספרת לי על אסלות יפניות חדשניות ששוטפות ומפנקות אותך ושעליי להיזהר במלון שלא אתבלבל בכפתורים.

13:00. אני מגיע למלון שיבויה חיוור מחום ופוגש את צ'יאקו מוראטה המקסימה, העוזרת של אואדה מאקוטו, המפיק של הסרט מטעם NHK. צ'יאקו מעיפה בי מבט, מזמינה אמבולנס וממליצה לאשפז אותי. בכוחותיי האחרונים אני נמלט לחדר המלון בקומה החמישית וננעל שם עד אחר הצהריים.

16:30. אני מתעורר מכאב בטן נוראי ומגלה שאני נמצא בחדר הקטן ביותר שהייתי בו בחיי. אני נכנס לחדר השירותים היפני ונדהם! מי מכם שלא ראה אסלה יפנית, לא ראה פלא מימיו: כפתורי חימום, וסתי עוצמה, מיני צינוריות, ברזונים ומנורות בקרה שכל תפקידם לענג את היושב, לחמם את ישבנו, לטהר אותו ולשלח אותו מאושר להמשך יומו כאשר הוא אפוף תחושת ניקיון מזככת. באסלה שלי יש אפילו ייבוש אוויר, כך שבעצם ניתן לחסוך את נייר הטואלט. עבורי זו החוויה החיובית הראשונה זה כמעט 24 שעות. בימים הקרובים לפחות עשרה יפנים שונים יספרו לי שמדונה, מכל מה שראתה ביפן, קנתה הביתה דווקא אסלה יפנית. סיפור אמיתי.

19:00. הקרנה ראשונה של "אדמה משוגעת" לקהל יפני. מחיאות כפיים סוערות. סשן שאלות ותשובות מתנהל בערנות ומפתיע אותי. היפנים ממש הבינו את הסרט והתחברו אליו. צעירה אחת אומרת שהקיבוץ מזכיר לה את החברה היפנית בשמרנות שלו. מבוגר אחר שואל למה זה לא הצליח. השחקנים תומר שטיינהוף ורונית יודקביץ' מקבלים מחמאות ענק. בסוף מישהו שואל משהו על שיר יפני בהתחלת הסרט, אבל אני לא מבין את השאלה ולכן עונה להם על משהו אחר.

19:30. בחוץ אני מחלק חתימות. הם עומדים בתור. אני לא מאמין שזה קורה, אבל הם באמת עומדים בתור וכל אחד רוצה שאכתוב לו "בהוקרה" ליד השם שלו על התוכנייה.

21:00 טקס פתיחת פסטיבל NHK במלון שיבויה. המפיקים מציגים את חמשת סרטי הפסטיבל והחשוב שבהם הוא היחיד שהשקיעו בהפקתו. "אדמה משוגעת". אני פוגש שחקנית וייטנאמית, כוכבת הסרט "סיפורה של פאו", ובמאי סיני בשם קוּ צ'אנג קווֶאה, שנמצא בפסטיבל עם סרטו "הטווס" שזכה בדוב הכסף בפסטיבל ברלין.

אני נזכר שהיחצן שלנו אמנון ליברמן ביקש שאביא תמונות חזקות ליחסי הציבור של הסרט. השחקנית הווייטנאמית נשואה ועל כן אני מחפש מטרה אחרת. אני סורק את המלון בעקבות הבמאי האיראני רזה מיר קארימי (אותו ראיתי על התוכנייה) בתקווה לתמונה של איזו לחיצת יד שערורייתית ורק אז לאכזבתי אני מגלה שהאיראני הבריז מהפסטיבל.

יום ה' 2.11.06

11:00. אני פוגש את אואדה מאקוטו, המפיק היפני האגדי שבחר את התסריט של "אדמה משוגעת". הוא מתעניין בקמפיין לאוסקר האמריקאי. אני מסביר לו את שלבי ההצבעה: בהתחלה 700 חברי אקדמיה מתחלקים לארבע קבוצות, שכל אחת מהן מצביעה ל־15 סרטים. אחר כך משקללים את ההצבעה וכך נבחרים תשעה סרטים שוועדה מיוחדת תדרג מהם את חמשת המועמדים הסופיים שבהם יצפו כל 7,000 חברי האקדמיה האמריקאים ויחליטו על הזוכה. אואדה שואל אם ממשלת ישראל מסייעת ל"אדמה משוגעת". אני אומר לו שעדיין לא, אבל שאני מאמין שנצליח לקבל סיוע.

13:00. ראיון מצולם לטלוויזיה. המראיין שואל ביפנית, המתרגמת מתרגמת לי, אני עונה, היא רושמת ומתרגמת לו והוא צועק עליה. שוב חוזרת השאלה למה בחרתי להתחיל את הסרט בשיר יפני. מתברר לי שהכוונה לקטע שיש בגלי צה"ל כבר 30 שנה ב־06:00 בבוקר. אני מסביר למראיין שהוא טועה ושכפי הנראה השיר מזכיר לו משהו, אבל הוא ישראלי לגמרי. המראיין מזעיף מבט.

16:00. בניין הטלוויזיה של NHK. אני משתתף בראיון טלוויזיה שמשודר בשידור חי ל־120 מיליון יפנים. לאט לאט מתברר שזוהי תוכנית ילדים. ברוב הפעמים שאני מדבר, אין לי מושג מה שאלו, חוץ מפעם אחת כששואלים איזה אוכל אהבתי ביפן. "סושי", אני אומר, "אבל האמת בסושידו אצל אילן ברוטשילד לא פחות טוב". כרבע שעה לוקח למתרגמת לצאת מזה ובינתיים אני מביט מעבר לקיר הזכוכית ורואה עשרות ילדים יפנים מצביעים עליי ולידם פו הדוב ענק מחלק סוכריות.

יום ו' 3.11.06

18:00. לאחר עוד הקרנה מוצלחת של הסרט אני עומד על הבמה, לשמאלי המתרגמת ולימיני המנחה. הוא מלהיב את הקהל והיא לוחשת לי באוזן תרגום סימולטני: "איך היה הסרט, הא??? סרט חזק??? והבחור הזה טס 25 שעות!!! נכון??? אז ניתן לו מחיאות כפיים!!!", הם מוחאים כפיים ואני בהתקף חרדה. ואז שוב מישהו שואל מהו הרעיון המוזיקלי של השיר היפני בהתחלת הסרט. בשלב הזה אני מבין שאולי אני טועה והשיר של גלי צה"ל אכן יפני ולא ידענו. כדי למנוע בעיה של זכויות אני מתחמק ומסביר שיש להם אי הבנה ושהשיר אולי מזכיר להם משהו, אבל הוא ישראלי לגמרי, ושבכל מקרה אני גם לא כל זוכר על איזה שיר מדובר.

ואז, המנחה בפפיון מלהיב אותם והמתרגמת לוחשת לי באוזן: "הוא לא זוכר, הא? אז אולי בעזרתכם, אנחנו נזכיר לו!!! בואו נעשה לו הפתעה!!! קדימה ביחד ולא להתבייש!!! לשיר!!". לפתע אולם שלם של יפנים שר לי את השיר שיש בגלי צה"ל כל יום ב־06:00 בבוקר. אני מוחא להם כפיים והמנחה בפפיון אומר לי "נו?? עכשיו אתה זוכר או לא??????".

יום שבת 4.11.06

11:00. אני בדרכי לארץ, עולה על טיסה לפריז, בדרך נס זוהי לא טיסה של אייר פראנס, אלא של ג'פאן אייר ליינס המשובחת. הפיצוי על הטיסה הלוך מגיע די מהר. הבטריה של הלפטופ נגמרת ואני מבקש מהדיילת לטעון לי את המחשב באיזו נקודת חשמל. אז מתברר שבמקרה, מכל המטוס, דווקא מתחת לכיסא שלי יש חשמל. די מהר גם עובר שם דייל שמחבר אותי לאינטרנט. בעשר השעות הבאות אני עובד במרץ על המחשב. רבקה בן ארי מקיבוץ כיסופים שולחת מייל שהם רוצים לדבר איתי על תוכנית תרבותית שקושרת את חדרי האירוח של הקיבוץ לסוף שבוע של קולנוע ונופים. "מבצע סבתא" ו"אדמה משוגעת" עתידים לככב. אני עונה לה ולוחץ "שלח" וההודעה נשלחת מהבואינג שטס מעל האוקיאנוס היישר לקיבוץ בנגב.

23:00. אני נוחת בפריז וחוזר למציאות: כבר בשדה, מחשש לחומר נפץ נוזלי, הצרפתים מחרימים לי שני בקבוקי שיבאס שרכשתי בטוקיו. אני מנסה לשכנע אותם לוותר לי ותוך כך מזכיר את שמו של המפיק הצרפתי שלנו אדגרד טנמבאום ואת שם השחקן הנרי גארסין, שמשחק בסרט. 

 אבל הדבר גורר דווקא תגובת שרשרת הפוכה כאשר מנהל המשמרת השחור והגבוה מחרים לי כעונש גם את טיפות האף. מזל שכבר לפני חודש, בחזרה מפסטיבל טורונטו, למדתי שתמיד כדאי להחביא בקבוק ספייר של טיפות אף בכיס המכנסיים.

23:45. (שעון ישראל, שבע שעות אחורה מטוקיו). אני יוצא משערי בן גוריון, נמל התעופה הכי מהיר בעולם (!) בזמן שעובר מנחיתת המטוס ועד שאתה רב עם נהג המונית על המונה. שמח להיות שוב בבית, אני מעכל לפתע את החוויה שעברתי. אני שואל את עצמי מה היתה חושבת אמי, לו ידעה שהיינו עם הסרט ביפן והם כל כך אהבו אותו.

• המשך עלילות דרור שאול בדרך אל האוסקר בעוד שבועיים, כאן ובגיליון "פנאי פלוס".